התמונה

Date

 

 

אני מתבוננת בתמונה הזו ומשהו בה שובר את ליבי לרסיסים. לכאורה תמונה סטריאוטיפית של אישה, יולדת, זמן קצר אחרי הלידה. הניחו עליה את היילוד רחוץ ונקי, עטוף בטקסטיל צחור של בית חולים. לכאורה עוצמת את עיניה במתיקות, אולי לאות, מאושרת. והיילוד הטרי ממלא את תפקידו כמצופה מגוזל. עיניו חרך צר, טרם נפקחו, עורו אינו אחיד, חלקו אדמדם, ופיו משורבב באופן שובה לב אוטומטית.
היכן מתגנב הצער ולופת את התמונה הזו בעיניים שלי?
קודם כל בעור. העור הזה שעבר סוּפה שעות אחדות לפני הצילום, סופה שהתקוממה בהדרגה בחודשים שקדמו לו. בגרסה המוגדלת של התמונה אפשר לראות את הגוון המבהיל שלו. עור שהוא סיד מלוכלך. בחלקו שקוף כמעט, צהבהב באזורים אחרים ומראה באופן אכזרי כתמי עור שנחשפו פתאום.
בהקשר אחר, אם היו מראים את התמונה בלי התינוק, אפשר היה לתהות אם מדובר בתצלום שלאחר המוות.
השרוול המופשל בכניעה, הלאוּת הגדולה. והעור הנבוּל.

והתינוק. אפשר להריח את טריותו הפריכה מהתמונה. אפשר לדמיין את כל התאים החדשים שגופו מצמיח, תאים ריקים, שטרם נאספה בהם פסולת, אכזבה למשל. התינוק מכונף בזרועות פשוטות, בית החזה מכיל את גודלו, הידיים מקיפות אותו. לכמה זמן? ומדוע האם אינה עונה. מדוע היא מסתתרת בשינה?

אני תוהה כמה נשים צולמו על המיטות האלו, מהסדינים האלו עם שם בית החולים, בחלוקים הכחולים. כמה נשים אספו לתוך הרגע הזה שבו ידעו שהן מצולמות את החתך בבטן, ובלמו את הבעירה עם הפה המכווץ הזה.

לקח לי זמן להבחין בדבר הכי משמעותי בתמונה הזו, ובטח כבר ראיתם. לקח לי כמעט עד עכשיו להבחין שהיד הקטנה מקופלת בתוך הגדולה.

עוד
פוסטים