הוא ישן. הוא ישן, הוא ישן

Date

הוא ישן. מה לא עשיתי כדי שילך לישון כבר. את כל המניפולציות הכי נכלוליות ונבזיות בספר האמהות האגואיסטיות. האפלתי את התאורה בלי שירגיש, מסיטה את התריסים כמו גנבת עלובה, בחטף, מאחורי הגב, כשהוא עסוק במשחק תמים, שיחשוב שמחשיך. הנחתי על מערכת הסטריאו את הדיסק המחליא שמשמיע עיבודי תיבת נגינה מתקתקים לשירי ילדים, והוספתי על זה הקראת חובה בעוד ספר ילדים טוחן אישיות. הנמכתי את כל הווליום הרגשי בבית, דיברתי בקול חרישי, אבל בפנים שאגתי: "לך כבר לישון….לך לישון. בבקשה, אני מתחננת. לך לישון, תובען קטן ".

הוא נלחם, זלל את שארית העצבים שלי, ובסוף הוא נדם, נאסף לתוך הירדמות מתוקה, נכנע לתככים המכוערים שלי והניח לשינה לפנות אותו.
ומאז אין לי מנוח. כשהיה ער רציתי את עצמי, משתוקקת לקבל כמה שעות או יותר של לבדיות, הפנטזיות ההן שיש עולם פנימי שלם שמחכה לי, תובע ממני זמן איכות, יש בור עצום שצריך למלא. ואז מיד כשהוא עוצם את עיניו ומפסיק לצרוך אותי, אני מתרוקנת בבת אחת, הבלון הגדול של הציפייה לשקט מתמלא רעש גדול של חרדה ומצפון מטונף.

אני הולכת כל דקה לחדר שלו, להקשיב לנשימות שלו, לבדוק שכל אחת מגיעה במקום. אני מזיזה את השמיכה, משנה את התנוחה של תנור החימום, מביטה בהבעות שלו ומנסה להקשיב להן, לשוחח עם הקול הפנימי של החלומות שלו, ולבקש סליחה, להבטיח שאהיה אמא טובה מחר.

עוד
פוסטים