אמא אובדת

Date

אם יש רגע מתמשך שעבורי הוא קשה מהכיל, רגע מפרק ממש, זה הרגע שבו אני חוזרת מהעבודה לתינוק שמצפה לי אחרי שלא ראה אותי משרה מלאה.

בין אם הוא מטופל ע"י מטפלת צמודה ובלעדית כמו עד לפני שלושה חודשים, או נמצא בגן מטפח עם ארבע גננות מסורות, כשהכל מלוטף, שבע, נקי, תמיד תיווצר ההתנגשות הזו ברגע שאני נוחתת חזרה במשרה השניה שלי, שהגדרת תפקידה היא אמא שמשתדלת לקבל ציון עובר בסוף הערב, אחרי ההשכבה.

אל הרגע הזה שבו אני נכנסת הביתה או לגן מתנקזים אלפי צרכים מתנגשים. הידיים התובעות עכשיו (!), מול הצורך שלי בנשימה, במרווח של עשר דקות לפני הסוויץ' הגדול, קפה, שירותים, סנדביץ, ואיזה רגע אחד או שניים של דממה, שפשוט לא נמצאים במשך היממה, עד השינה הגדולה, כל אלו מייצרים כאוס.

 

אין אמא עובדת שלא מכירה את זה, במינונים כאלו ואחרים, עוצמות משתנות. אחר הצהריים השכיח, המודל למציאות המרוסקת הזו מתחיל דווקא ממקום שממנו בונים אגדות על אמהות מושלמות. הערגה, ההשתוקקות טהורה ועוצמתית להגיע הביתה אחרי יום עבודה ולראות את הילד שלך, להסניף אותו במשך זמן בלתי נגמר, ושהוא יתנהג בדיוק כחתלתול, אבל בלי לשרוט. הנסיעה הביתה הופכת לתיאבון הולך ומתעצם למגע הזה, לחוויית הקבלה שלך כאמא החוזרת הביתה, ומקבלת מהילד שלה אקסטאזה והזדקקות גדולה. אבל כשבמציאות את מגלה שההזדקקות היא למאמנת כושר והישרדות ולונה פארק אנושי מהלך- ולאוו דווקא לחלקים שלמדת להעריך אצל עצמך, נניח אהבתך לטקסטים של מרים ילן שטקליס, מתקבל תסכול נשכני, שהולך ומחריף.

לרוץ הביתה אחר הצהריים, כשרכבת שדים של געגועים וחרדה מזנבת בתודעה, להיתלות על קרון של פנטסיה אמהית, להגיע ולגלות שהמטפלת שוב מעבירה לו שעת איכות בטלוויזיה, אבל הרי איחרת. וברגע שאת שם, את רוצה החוצה. הוא נתלה על הכנף הפנויה היחידה שלך שאינה מרוסקת, עד שתלכי לשירותים, תחליפי בגד מיוזע ותשתי משהו, ימרוט כל שערה מהכנף הזו ומהפנטסיות כולן.
הו, הנה עוד ערב אבוד. אחד מרבים, שמשאירים שכבה של מרירות ואשמה בקרקעית הזהות האמהית שלך.

עוד
פוסטים