געגועי למיקסר

Date

בתחילת השבוע שמנו לב, עמיתי ואני, לשינוי התכני המצער שעובר על מיקסר, מגזין התרבות של נענע.

המגזין הזה היה אחד המקומות המרנינים בהם ביקרנו ברשת העברית, הוכחה שאפשר לייצר תכנים תרבותיים אינטליגנטים ועכשווים שאינם רק מקבץ שיירים מהתוכנית של גיא פינס (עם כל הכבוד!), או כרוניקה מייבשת שגיבוריה הם גילה אלמגור ודודו טופז, או מירי בוהדנה ועופר שכטר.

החוצפה המבורכת בה נערכו הכותרות והטורים, הכותבים השנונים וחסרי האלוהים, היעדר זיקה לטאבואים וכיבודים, וחוסר יראה. ולצד זה הכרה בכך שיש תרבות ואומנות שאינה מיין סטרימית והיא עדיין מעניינת ויש מספיק אנשים שצורכים אותה ורוצים מידע נוסף. כולם נעלמו עכשיו לטובת מכובדות, וגישה חדשותית וריפורטרית של סיקור בידורי שגרתי.

מעניין למה.

נענע לעולם לא יתחרה בידיעות אחרונות או מעריב, להפך, כאתר בלתי תלוי הוא היווה אלטרנטיבה לכתיבה הממוסדת, שכמובן סבלה מחוליים מקצועיים לא מעטים, אבל המדור הזה היה מין תחנת תרבות מעשירה, כיפית ומצחיקה, שהיה דחוף לבקר בה מידי יום כדי לגלות מי על המוקד עכשיו.

מאיפה הגישה שהכל פה צריך להיות ממלכתי?

 

הערה:

עבדתי בעבר בנענע, כסגנית עורך ומנהלת הקהילות.

 

עוד
פוסטים