חוזרים לנשום

Date

שבוע שלם ועוד טיפה, הוא היה חולה נורא. פעם בכמה חודשים הוא מתקשה לנשום, האוויר פשוט נגמר באמצע כשהוא מנסה להכניס אותו לריאות, ואז החיים מתערבלים כאן לכאוס של חרדה וסבל. לנשום, זה תמיד נראה כל כך טריוויאלי, טריוויאלי עד מיאוס אפילו לכתוב את זה. אבל זה לא, את רואה את הילד שלך מנסה לקחת אוויר, הריאות הקטנות עובדות כמו משאבה, ובמקום להמשיך את מה שהוא עושה, להמשיך בחיים ובשטויות הקטנוניות והאוויליות שלהם, מגיע השיעול המפחיד. אם לא מטפלים בשיעול הזה מיד, הוא מתגבר והרבה שיעולים מצטרפים אליו, בלילה, ביום, טורדניים, נבחניים, ונוגשים בי, חתיכת אמא שלא מסוגלת לסדר לבן שלה אפילו נשימה טובה.

הסיטואציה החולנית מוציאה ממך את החיה שבך. מול תהום פעורה ונושכת של חוסר אונים תינוקי, כאב וחרדה, במרתון סיזיפי של חוסר שינה, בטרנספורמציה למצב אנושי של ספק צרכים טוטאלי, נטול צרכים משל עצמו, במצב של התמסרות מוחלטת כל כך, אלו הרגעים שבהם את מזהה את המפלצת האנוכית בפנים ורוצה לירות בה, לפני שהיא תזלול את מה שנשאר ממך.

כי בהתמסרות הזו יש אמנם חמלה אינסופית, אמפתיה ואהבה קמאית, מהולה בחרדה חסרת שליטה, אבל גם דברים אחרים שמגיעים מאזור אחר, ותוקפים אותך ברגעי השפל האיומים כמו דֶבר. ואז, אחרי שגמרת להביס אותם במלחמה הפרטית שלך, רק אז, את יכולה לחזור לנשום קצת. הילד הבריא.

עוד
פוסטים