האינטרנט הגועלי הזה

Date

המיילינג ליסט הנוכחי של קונספציה הסב לי קורת רוח ותחושה של: "הנה אנשים שמבינים אותי".

אני מתיחסת לטקסט הזה:

 [ירדן] לאחרונה השיקו בתפוז את בלוג TV , מערכת שמאפשרת לגולשים להקים לעצמם מעין ערוץ שידור אינטרנטי בוידאו, ולכל שאר העולם לצפות. כנראה שיש עוד אנשים שהמילה בלוגים לא מביאה להם את הסעיף. ב'7 לילות' של ידיעות החליטו שהפיתוח הזה הוא לא פחות מ"מהפכה תרבותית". לא מהפכה ולא נעליים. במדינה שמקדשת את השטחיות, ועשרים אלף ישראלים נהרו לאודישנים של כוכב נולד כדי לקבל 15 דקות תהילה בטלויזיה, הפיתוח הזה נועד לספק את יצר המציצנות הישראלי, ותו לא. כמו בבלוגים הכתובים והמצולמים, בתשעים ותשעה אחוזים מהזמן אין שם שום דבר מעניין, וכל מה שרואים זה ידיים מקלידות או את הפנים של מיכל מרמת אביב. הדברים היחידים שתזכרו מה"מהפכה" הזו בעוד שבוע, זה את אותם אנשים שבשביל תהילת רגע מוכנים לעשות ניתוח הגדלת חזה בשידור חי , או להתפשט מול המצלמה . בשבוע הבא לא תזכרו איך קראו להם בכלל.
כמו כל דבר ברשת, טכנולוגיה יכולה להוות מנוף להתפתחות רעיונית ותרבותית, אבל השאלה היא לאיזה שימושים מנצלים אותה. בנתיים מה שיש כאן זה בסך הכל שיקוף של החברה מחוץ לרשת. עכשיו זה פשוט בצבעים."

— סוף ציטוט

 

כבר כמה ימים אני הולכת עם עצמי כשאיזה מורסת חרדה טורדנית מפעפעת בי. יכול להיות שזה באמת כמו שטוען ג', שהעתיד נמצא שם, במצלמות? שיום אחד קהילות לא יחיו בלי מצלמות? שאנונימיות ברשת היא עולם הולך ונעלם? שהחלפת דיעות בטקסט יראו עניין מיושן, ארכאי ומגוחך כמו ערוץ 1, למשל?

זה בהחלט מבעית אותי, ואין כאן התלהמות מוגזמת. כמי שיום אחד בשלהי 1996 התחברה לרשת ומעולם לא יצאה משם מאז (חוץ מגיחה לחדר הלידה בבית החולים שיבא) זה מאיים עלי כמו כיבוש שלטון זר ומרושע נגד המדינה שלי.

אני מדמיינת עכשיו את חלק משלושת קוראי הבלוג שלי נדים לעצמם, "חתיכת זקנה, זמנך עבר, זוזי מכאן". אתם בטח חושבים לעצמכם ברחמים, שמגיל מסוים הטכנופוביה שוטפת את כולם, מתחלואי הזיקנה, הפחד מתרבות חדשה, וככה אמר גם אבא שלכם על האינטרנט הגועלי הזה.אבל מצד שני, כנראה שאני בחברה גדולה מספיק שהחזון החדש הזה יעורר אצלם אי נוחות מסוימת. כי מדכדך אותי לחשוב שזה המנוף שחיפשנו, השלב הבא באבולוציה הטכנולוגית של הקהילות ברשת . שאיימי הטרור המנוול של הטלוויזיה הגיעה גם לכאן, והיא נוגסת בלי רחמים בחלקות הטובות, שבהן העליונות שלך בתוך קבוצה לא נמדדת דווקא בפרובוקציה הזולה, בתעלולים ירודים, ביכולת שלך לחצות קווים אדומים של בושה וטעם טוב, של התבהמות. הבולטוּת בתוך קבוצה שמתקשרת באמצעות טקסט, ובנאלי לומר זאת, עדיין נראית לי נעלה יותר, מאתגרת יותר, אפילו הומאנית יותר.

 

אני פשוט מסרבת לראות חזון עתידני תרבותי שבו את החופש שמאפשרת הרשת ביצירת מערכות יחסים מוגנות מסך, ממודרות וסלקטיביות במידע שהן מוסרות עליך לפי הגבולות שאתה תוחם, (עולם שעוד לא נמצאה בו המילה האחרונה לדעתי), הופכות לעולם של אקהביציוניזם מנוכר כל כך. כי זה הרעיון, לשדר, לא לדבר או לשוחח,  לא להכיל את הדיעה של האחר כחלק מהחוויה העשירה הזו, שבה אתה מתפתח ביחס לתגובות שאתה יוצר בקהילה.

נכון, יתכן שהמצלמות האלו יהיו מוצר נלווה ומשלים לחוויה הקהילות אבל האיום על נגיסה פראית בחוויה המוכרת והיצירתית כל כך בניגוד לשידור המצלמות – קיים שם.
 

עוד
פוסטים