להיות ארנק

Date

There's a thin line that divides the [wo]man you were from the person shuffling around Ikea with a stupid big yellow bag and dead eyes." Mil Millington

 

גנבתי את הציטוט הזה מט'רד בפורום הורים של "סלון" שעסק בהורים שידועים בכך שהם יודעים הכל על איך לגדל את הילדים שלך טוב ממך (לינק בהמלצות החמות מימין).

הוא נוגע בי באופן מיוחד כי מזמן אני צופה בבעתה הולכת וגוברת איך גם אני כמו עדר שלם של הורים עכשווים הופכת לזומבי שיש לו מנגנון הפעלה רב עוצמה ההופך יותר ויותר לנשק הרסני, תשוּקת הקניות.

המנגנון האוטומטי הזה מזרים אדרנלין מהיר וריק ישירות לעורקים העייפים, הכמעט קורסים מעומס ומהצורך להספיק ולתת עוד קצת דם לצרכים השונים בחייך, אבל בהדרגה הוא משמיד את הסקרנות, הסבלנות, והיכולת לקלוט ולהפיק ריגושים מדברים שאינם מצריכים כרטיסי אשראי או מזומן (אם שוכחים לרגע שגם ספרים עולים כסף).

 

זה לא שלפני שהפכתי לאמא לא השתמשתי בקניות כפיצוי, אבל ביחס ישיר,  ככל שהערך העצמי ההורי שלי בשפל, כך אני קונה יותר. ומעולם לא הועמד הערך העצמי שלי במתקפה כה ברוטאלית טרם הפכתי להורה.
רגשי האשמה שלי רווחיים בעיקר לחנויות צעצועים, ספרי תינוקות ובגדים. צעצועים, בעיקר כאלו המפעילים את האינטלקט ומפתחים מיומנות מוטורית וקוגנטיבית הם הפיצוי האולטימטיבי. גם משקיענית, וגם מקבלת זמן איכות שלא מצריך מאמץ יצירתי מצידך. הפרסומאים כמובן מכירים את המניפולציה הרגשית האוטמטית והכה עתיקה הזו אצל הורים, ורוב הפרסומות פונות בדיוק לרגש האשמה הקמאי הזה, הם יודעים הנבלות, שעמוק בליבם הלקוחות שלהם יודעים שהם הורים שלא מתאמצים מספיק, שיכולים יותר, שהם קצת אנוכיים. כמוני.

 

אבל בבקשה, אל תראו אותי ככה. אג'נדת ה"נו לוגו" היא מקסימום משהו שאצרוך בקריאה ב"גלריה", לא בריכוז גבוה מידי, על כוס מוקה ב"אספרסו בר". ספרטניות ומוסרנות חברתית מעולם לא היו הדלק שמפעיל את התירוצים שלי. אבל לאחרונה משהו מתחיל להתרוקן באופן מבהיל, ככל שהארנק שבתוכי זולל, גם אותי מבפנים, במקביל ליתרות העו"ש. אני טובעת בתוך השקיות, הפריטים והחפצים,  וכמו ז'ורז' פרק ב"הדברים" הולכת ומתנכרת להם. השקיות, הדברים, עומדים כמו גדר הפרדה אטומה ביני לבין הילד שלי, את החלקים החיוניים שלי אני מטרנספרת למקום אחר (ומקווה שהם עדיין בחיים), בשביל מה יש לי ארנק? אנחנו משתמשים בדברים כדי לא לתקשר,  לא כדי למצוא תעסוקה, אלא כדי למצוא נפרדות ולהיות לבד. בודדה בין השקיות?

 

ועדיין, מידי אחר הצהריים וגם בשישי שבת אני הופכת לשותפה פעילה בבולמוס הפיצויים ההורי המיואש הזה, ואני לא לבד. איתי מסביב כל כך הרבה אנשים, ילדיהם איתם או עם הסידור הזמני, והם פושטים על הקניונים כדי למצוא עוד דבר שינחם, ירגיע, יעסיק, ובעיקר, ואני איתם, בטקס העצוב הזה. בעיקר מחפשת דרך לתת, להעניק משהו שנדמה לי יותר מידי שאין ביכולתי לתת אחרת.

עוד
פוסטים