חלונות

Date

כשהוא נולד, חתכו לי את הבטן. רופא אחד החזיק אותי בכוח, הרופא השני הזריק לי חומר מרדים לעמוד השדרה, ואז נטל הרופא האוכף את הסכין ופער אותי. למרות ההרדמה, דמיינתי את התחושה של הסכין החותכת באופן חד ומבעית, את המסלול שלה כשהיא נכנסת לעור, ופנימה,  ואז התעלפתי. 

התעוררתי רק אחרי שתפרו את הפצע, והסיעו אותי משם להתאושש בחדר ארוך מאוד עם מיטות רבות שתפוסות בנשים שחתכו אותן. אחרי כמה שעות הביאו לי אותו, ומאותו רגע רציתי כל הזמן לארוז אותו ממש בתור העור שלי ובאותו זמן גם שייקחו אותו ממני.

בבית, אני מנסה ללמוד להתרגל אליו. הוא אדום, זעיר ומקומט, וקול הבכי שלו זר לי במשך ימים ארוכים עד שאני לומדת לשמוע אותו וגם כשאינו בוכה והוא מציק לי מבפנים, בפסקול הפנימי, בחלומות ובהקיץ.

המבקרים המעטים אומרים לי שאני צריכה לנוח, להירגע, ולהפסיק לדאוג, ושאני צריכה להתמלא סיפוק מהתינוק היפה והבריא והעיקר שהכל עבר בשלום. אחר כך הם הולכים ואני נשארת איתו.

 

אחרי כמה שבועות אני מבינה שהבית זה המקום הכי גרוע להיות בו עם התינוק, ומוטב כל מקום מלבדו. אני דואגת לעשות בכל יום תוכניות להפיג את הזמן, שלא נישאר בלא כלום עד שאביו ישוב בערב, מאוחר מאוד. בבוקר אנחנו נוטלת אותו בעגלה לחוג אמהות שכונתי, במתנ"ס, ועם תום שנת הצהריים – לגינה הציבורית. בתיק העגלה יש כל מה שצריך כדי לא להיקלע למצוקה גדולה. חיתולים חד פעמיים, חיתול בד, מגבונים לחים, צעצועי התפתחות, ספרים עם תמונות גדולות של חיות ידידותיות, מוצצים, (תמיד שלושה ליתר בטחון), מיכלי פלסטיק היגייניים למוצצים, בקבוק מחוטא, ערכה סטרילית עם אבקת חלב, קופסה לבקבוק, בגדים להחלפה, פירות, שמיכה נקייה, ארנק, והוראות עזרה ראשונה למקרי חנק, טביעה, ופציעה כתובות בכתב יד מהקורס שלקחנו לפני הלידה.

בגינה יש אמהות רבות, חלקן מוכרות, וחלקן ידידותיות פשוט משום שגם אני אם כמותן, גם בחלקי נפל המזל, להיות  חלק, והבריות נהנים להאיר לחלק הזה פנים ברחוב, להפגין נימוס ויחס אבהי, ולסייע להן עם העגלה במדרכות.  טוב שהם לא יודעים.

 

בגינה אני פוגשת את נעמה. היא מניקה את הגדולה בת שנתיים על הדשא שזוהר תחתיהן, ואחר כך מתפנה להניק את התינוק בן החודשיים, עם הרבה סבלנות בגוף ובעיניים.  היא אומרת, ההנקה זה הבונדינג, הכי חשוב, משם בא הכל. חבל נורא שאת לא מתאמצת יותר. אני מנסה לומר שהחלב שלי אף פעם לא הספיק לו, אבל עוד לפני שאני  גומרת את המשפט היא עוצמת את העיניים בתנועה מהירה ולאה, מחווה שמסגירה הסתייגות, ובחיוך מלא חמלה ושקיות שחורות מאוד תחת העיניים היא אומרת לי, "אין דבר כזה שהחלב לא מספיק, זה לא הגיוני".

 

"תיכנסי למיטה ל24 שעות ורק תניקי", אומרת מלכה, המדריכה בחוג האמהות, "אל תצאי ממנה, ותני לו לינוק כמה שירצה. זה יעשה אותו רגוע ויתן לך שקט". על הקיר יש פוסטרים של האגודה לעידוד הנקה, רואים בהם אם מניקה, מתבוננת בתינוק במבע מאושר וחומל. "את פשוט צריכה סבלנות, לנשום עמוק וללמוד לדחות סיפוקים, לראות את היופי בזה", אומרת תמר.  התינוקת כרוכה סביבה במנשא בד הודי, עיניה חתומות, ואמה מנדנדת אותה כבר שעה ארוכה למרות שנרדמה מזמן. אני מביטה בכף הרגל שלה, העין מושכת אותי לשם, הירך שלה רועדת, וכף הרגל שלה דורכת רק על קצות האצבעות, ומרעידה את רגלה קצובות, באופן מכני, מהקרסול ועד הירך, אולם נראה כי תמר אינה מרגישה בכך כלל, ודבר אינו מפריע לה להתמסר.

 

ואז עידו, התינוק שלי, מתעורר, בפעם השלישית בשעה האחרונה, משהו מפריע לו, הוא פורץ מיד בבכי נואש שלא מרפה גם כשאני מערסלת אותו בדיוק כמוהן.  בתיק יש לי עשרה משחקי התפתחות צבעוניים ורכּים וספרים עם דמויות גדולות בשחור לבן, אבל אף אחד מהם לא מפסיק את זה.  הנה שוב צף המתח הזדוני, שולח חיצי רעל מתחת לעור, ועוד מעט הם יפלשו דרכו, ויוציאו את המפלצת האנוכית הזוללת את חוש הנתינה שלי החוצה. מאז החתך, כשהוא נולד, אין מקום שהיא יכולה לחיות בו,  וצריך כל הזמן להשתיק אותה.  כי מאוד כדאי להיות אמא מכילה, ככה אומרים בכל ספרי האמהות החדשים, בחוג, בגינות, באינטרנט. "כשאת מכילה אותו, הצרכים שלו מסופקים והוא מקבל בטחון", אומרת מלכה, ויש לה עוד הרבה עצות טובות להעביר לי, כדי להשתפר. ואני רוצה להשתין, מאוד רוצה, השתן דורש את שלו באלימות, אבל עידו צריך אותי.  כדאי להתאפק. 

כשנגמר החוג, הן יוצאות אל החנויות, "זו חוויה לקנות להם", אומרת שירה "אני הרבה יותר אוהבת לקנות לה מאשר לעצמי",  

אני משוטטת איתו בעגלה עד שיורד החושך, וצריך לעלות לטקס ההשכבה.

.

.

.

.

.

.

.

.

בסוף נרדם. מה לא עשיתי כדי שילך לישון כבר.  האפלתי את התאורה בלי שירגיש, מסיטה את התריסים כמו גנבת עלובה, בחטף, מאחורי גבו, כשהוא עסוק במשחק תמים, שיחשוב שמחשיך. הנחתי על מערכת הסטריאו את הדיסק המחליא שמשמיע עיבודי תיבת נגינה מתקתקים לשירי ילדים, והוספתי על זה הקראת חובה בעוד ספר ילדים מעצב אישיות. הנמכתי את כל הווליום הרגשי בבית, דיברתי בקול חרישי, אבל בפנים שאגתי: כל מיני דברים שאני מתביישת לומר בטון נמוך. ל-י-ש-ו-ן. ליששששששון. שון. ליייייייישון. תישן.
ואז הוא נדם, נאסף לתוך הירדמות מתוקה, נכנע לתככים הגועליים שלי והניח לשינה לפנות אותו.
מאז אין לי מנוח. כשהיה ער רציתי את עצמי, משתוקקת לקבל כמה שעות או יותר של אין אמא, הפנטזיות ההן שיש עולם פנימי שלם שמחכה לי, תובע ממני זמן איכות, יש בור עצום שצריך למלא. ואז מיד כשהוא עוצם את עיניו ומפסיק להזדקק לי מתפוצץ הבלון הגדול של הציפייה לשקט, והאוויר מתמלא רעש גדול של חרדה, קולו של המצפון המטונף.

אני הולכת כל דקה לחדר שלו, להקשיב לנשימות שלו, לבדוק שכל אחת מגיעה במקום. אני מזיזה את השמיכה, משנה את התנוחה של תנור החימום, מביטה בהבעות שלו ומנסה להקשיב להן, לשוחח עם הקול הפנימי של החלומות שלו, ולבקש סליחה, להבטיח שאהיה אמא טובה מחר.

 

כשאני מגיעה למטבח, לאסוף את הזבל, מגיעה צ'יקה, החתולה. לא רואים אותה בבית כבר הרבה זמן למרות שאינה יוצאת. צריך להחליף לה אוכל, לנקות את החול ולשים מים נקיים. היא פוסעת חיישנית ומתחככת בי, משמיעה פעייה רכה כזו, מבקשת. לא אכפת לה שאני לא נענית, היא ממשיכה, תובעת מגע. מה שעשיתי נמשך בקושי עשרים שניות: הרמתי אותה, מהר, היא ייללה, הלכתי ישר, כמה צעדים אל החלון הגדול בסלון וזרקתי אותה אל הכביש, למטה.

עוד
פוסטים