הורים פראבדה

Date

זה היה היום אחר הצהריים, בגינת פארק הירקון, על המתקנים הגדולים שמיועדים לאימוני גדנ"ע יותר מאשר לפעוטות נמרצים בני שנתיים+. אחרי שעה וחצי של פינת חי-במבה ליד הנחל-ארטיק אצל הגזלן- ושימוש על אפה וחמתה של אמא במתקנים כשהיא רודפת בקושי אחרי הפעלתן, הגיע הזמן ללכת הביתה. המורד הקטן התנגד כמובן ואז החל משא ומתן שעבר די מהר לאולטימטום "הולכים עכשיו וזהו", ולווה בסצינה המתבקשת של סוף היום.

 ואז ראיתי אותה עומדת מולי ומביטה בי בחיוך לעגני, ומלא סיפוק. לבשה חצאית ארוכה ופאה. כנראה אמא חרדית, אבל זה לא משנה. היא הביטה בסיטואציה עם שני טון ביקורת ותוכחה ארסיים בעיניים, וקרעה אותי לגזרים במוח שלה ממש מולי. "למה לא לתת לה את התענוג", חשבתי, "כמו שאני כל כך אוהבת", ואז הטחתי בה, "הורים הם הזן האומלל בעולם", והיא נטלה בשמחה מופגנת את ההרמה להנחתה וענתה משהו כמו "כן, אה, ממש אומללים אנחנו, הכי מסכנים". היא סיננה עוד כמה דברים שלא הספקתי לשמוע. הלכתי משם עם הפעוט הצווח במחאה על כך שאמא המרשעת החליטה בשבילו, והשארתי מאחורי את בית המשפט של של החרדית מאחורי, ואין בליבי ספק מה גזר הדין.

מזה זמן מה, מאז אני חושפת את דיעותי ותחושותיי לגבי ההורות שאני מקבלת תגובות מעורבות. קצת תמיכה, הזדהות והערכה, והרבה מאוד התקפות ארסיות, מרות, מוכיחות ושופטות. השורה התחתונה של ההתקפות: את הדפוּקה, גשי לטיפול דחוף. אמנם באינטרנט קל להשתלח (ראו רשימות אחרונות שלי) ולבצע לינץ' בכל מי שלא חושב כמוך – בכל נושא, אבל נדמה לי ששק העוינות שתלונותיי על ההורות משחררות בנושא זה, יוצאי דופן.

וזה מעניין מאוד. ייאמר מראש, כמו שאמרתי היום לד' בטלפון, אני מגזימנית מלידה. מלכת המלודרמה. אבל מאחורי סגנון בוטה יש גם הרבה מאוד כאב מהול באשמה, ותהיות רציונליות מנסרות בנוגע להורות כפי שבאות לידי ביטוי ברשימות שלי ובעוד מקומות.

זה מעניין כי אלו שמתקיפים אותי יכולים להיות הורים שצורחים על הילדים שלהם במשך אחר הצהריים שלם, או מצמיתים אותם ל"הופ" למשך כל שעות הערוּת, או סתם מוציאים על בן זוגם את כל השיט המנוול שמביא התסכול, אבל בחוץ, ביחסי ציבור של ההורות שלהם מול הורים אחרים, הם יסרבו לשתף פעולה. הם יכחישו, ידחיקו, יטשטשו, יצבעו. מקסימום יגידו, קצת קשה, אבל להיות אמא שווה כל מחיר. בזוגיות, בקריירה, ובעצמי. האמנם כך הן חושבות?

אם לא הובהר עד כאן במדור הזה שאני כותבת מאז נובמבר, על אף הקושי העצום שאני חשה וחושפת,  גם אני מרגישה שהאמהות היא הדבר העצום, הנשגב, המרגש וגם היפה ביותר שאירע בחיי. ושוב – בוודאי החשוב ביותר. לא משום שאלו קלישאות מחייבות המציאות, לא משום שלא נעים לי מהשכנים, או מיצחק קדמן, אלא משום שכל פעימת לב שלי מאז נולד היא שלו, והיא פועמת מאז נולד: איך הוא מרגיש עכשיו, האם הוא בטוב? הקשר המצמית, אי היכולת לעשות משהו, כל פעולה קטנה בשביל עצמי בלי לחוש אשמה מסוימת, או הגעגוע המציף כשהוא לא נמצא לידי,הופכים את האדם הזה שהוא אני למישהי אחרת. לא יעזור כלום.

ועם זאת, אני מוצאת שהדחקת התסכול המבעבע, דחיית הסיפוקים האין סופית, האשמה הזוללת, ועוד נושאים – הם חומרי נפץ שצריכים להיות במרכז הדיון ההורי, במקום לסקול באבנים את המכשפה שמשמיעה אותן, אני. חסרים לי כלים ניתוחיים טיפוליים בשביל להבין את ההדחקה ההרסנית הזו. שגורמת להורים להיות השופטים והתליינים של הורים שמוציאים החוצה את האמת המרה, ולתייג אותם בתוויות מעולם הקליני או האאוטסיידי מבחינה חברתית. וגם אם אינם עושים זאת, המעבר לסדר היום, ההצנעה, הסבל השקט החנוק ההוא לא מצליח לעבוד על אף אחד. רואים אותם, רואים שגם הם בקלחת, הם פשוט מתבשלים בה לגמרי לבד.

 

 

 

עוד
פוסטים