מותם של ילדים

Date

כל מי שצורך מידע תקשורתי בשבועות האחרונים שם לב לריכוז בלתי נסבל של מקרי מוות של תינוקות וילדים.

 

הורים הם ספוג של מקרים כאלה, הם אוגרים אותם, מתייקים אותם, ומידי פעם מציפים אותם בתור תזכורות אימה. היכולת לחוש חמלה, רחמים, הזדהות אינה כמובן נחלה בלעדית של אלו שהיו להורים, אבל מהשניה שהפכת הורה, ובדרך כלל  הרבה קודם, ההורה מחזיק שק שלם של חרדות, כולן מתנקזות לאפשרות הנוראה מכל, שאם תתממש, חלילה, לא יהיה יותר כלום, אבדון גמור. לכן המקרים האלה נחרטים בתודעה, מציקים, מענים, נושאים שמות, לפעמים פנים. מתוך אי רצון להשתתף בריטואל המוזיל שנקרא "סלבז במותם" אמנע מלהזכיר שמות, אבל רבים מהם בהחלט צרובים בתודעה ובתיבת הייסורים והחרדות הפרטית שלי , כמו אצל הורים אחרים. הטאבו החברתי, ההדחקה גדולים כל כך , עד שיש שאלות שלא דנים בהם, ואולי טוב שלא.

האם אלוהים לא מרחם יותר על ילדי הגן? ואריק שרון? מרחם? וביבי?

האם אנחנו מרחמים באמת?

כמה זמן ועומק לתחושות האבל והצער אנחנו מקדישים בראותינו מקרה ילד שמת, דקה, שתיים? עושים אוי וממשיכים? חשים דכדוך וחידלון במשך כל היום?

התקשורת יודעת להעצים את הקיטש והזוועה שבמותו של ילד, את הפרדוקס הלוגי בכך שמת ילד שחיוו עוד לפניו, יודעת שזה כמעט הדבר היחיד שיזיז עוד לקוראיה, למודי האסונות, האם גם זה ישחק יום אחד?

 

כשהתינוק היה בן חצי שנה בערך נכנסתי לחנות דיסקים, לחדר האזנה, ומשהו שניגנו ברגע תפס את אוזני ולא הרפה. זו הייתה מוזיקה קלאסית, אופרה, שהתאפיינה במינון גבוה של קיטש, מורבידיות, אפלוליות וקינה. קוראים לזה "מותם של ילדים" של המלחין גוסטב מאהלר. קניתי את זה, כי זה כישף אותי, אבל  לא העזתי להקשיב לזה אפילו פעם אחת. פשוט לא יכולתי לשים דיסק עם שם כזה על המכשיר. חבריי טענו שעצם הקניה של הדיסק הוא פעולה מוזרה מאוד.

טאבו . נושא שאין בו דיון. האם זה מציל ילדים?

כשאני מדברת עם חברותיי האמהות על נושאים שמפחידים אותנו, הן לא יעזו להגיע לשם. הן לא צריכות לומר זאת, אני יודעת שמאז נהיו, זה הצל שלהן, חלק מהמהות, מהקוד. הורות = פחד מוות.

 

 

 

עוד
פוסטים