שאלות לירון לונדון

Date

יש לי כמה שאלות דחופות לירון לונדון, כותב הרשימה "ילדים זה צורך". הראשונה שבהן והבהולה מכולם דורשת לדעת לאיזו פלנטה שיגר את עצמו מר לונדון בשנים האחרונות, באיזה חללית בדיוק ואיך לא הודיע לנו על כך בכלי הביטוי המגוונים שיש לו בתקשורת.

לונדון מטיף במאמר שכולו אידיאולוגיה דתית ולאומנית,  לפרקים מזכיר אפילו טקסטים נוצריים, על הצורך להביא יותר ילדים לישראל כדי לדאוג טוב יותר לאנושות ולטובת הכלל, ומבקר בעוקצנות את הזוגות שמביאים מספר ילדים מועט ומשפרים את מצבם הכלכלי על חשבון הצורך הלאומי הבוער.

אולי לפלנטה השבעה, העשירה והמצליחה של לונדון לא מגיעות שמועות רעות, אבל יש משהו כל כך ציני, אטום ומנותק שבתקופה בה אנחנו לומדים על אסון אחד ליום לפחות בו מאבדים ילדים את חייהם בגלל רשלנות של הורים או נהגים אחרים, לונדון מאיץ בנו להפסיק להיות אנוכיים כל כך, ולדאוג להתרבות העם היהודי המערבי.

מה זה קשור? קשור חזק. כי  במדינה שהשליכה לסל האשפה את נושא הרווחה, במדינה בה חיים מאות ילדים בסיכון ואיש לא נחלץ להגנתם בגלל אדישות וציניות ממשלתית, בגלל העדפות גלויות לחזקים שיודעים לשרוד ממילא, אנו חוזים בתהליך התמוטטות קטסטרופלי של האתוס המשפחתי, בו ההורים מגנים על ילדיהם ודואגים לרווחתם ובטחונם, ואם אינם יכולים – המדינה דואגת להתערב ולהציל את הילד מחורבן פיסי ונפשי. התוצאות המעשיות של ההליך הזה זוועתיות. 

הורים רבים אינם עומדים עוד באחריות העצומה הנדרשת לחיי ילדיהם,  בגלל כל מיני סיבות, אבל בעיקר הודות לעולם החדש אליו שלח אותם בנימין נתניהו וחבר מרעיו מהאוצר. כשהמלחמה לשרוד הופכת אכזרית כל כך עבורם, רבים מהם אינם מתפקדים עוד.  במדיניות הרווחה שלה שמטה המדינה את השטיח מתחת לאדמה שלהם, ליכולת שלהם לספק לילדיהם עולם בטוח יחסית. לונדון לא מטריד את עצמו בשאלה לאן עוד יתדרדרו הדברים האלו, וכותב השיר הסרקאסטי "ילדים זה שמחה", שלמה בר, יכול להגיד לעצמו בסיפוק, על זה דיברתי.

חברה כזו אינה יכולה לייצר את החוסן הלאומי שלונדון משתוקק אליו. עוד ועוד ילדים לתאי משפחה רעועים אלו לא יהיו טייסי העתיד, תעשייני העתיד, או אפילו רק אנשים בעלי חוסן נפשי ומוסרי חזק.

 

הימים האלו והחזון החברתי שבונה המדינה משדרים לנו מסר הפוך לחלוטין מהמניפסט הפרו ורבו של לונדון. עד כדי כך שמתחשק לעצור כל זוג שמתכנן להביא עוד ילד למקום הזה ולשאול אותם, אתם בטוחים שתעמדו בזה? ומה כל כך רע להסתפק במעט ילדים? מי אמר שמשפחה גדולה מתאימה ליכולת שלכם ושלנו?

אני למשל מתכוונת ליישם אישית את האידיאולוגיה  הזאת, ילד אחד מספיק לי בעתיד הנראה לעין. אמנם לפי לונדון אני "מועלת בחשבון הדמוגרפי המשותף", אבל חשוב לי יותר לא למעול ברווחתו הרגשית ונפשית של ילדי היחיד. ולא בגלל סיבות קפיטליסטיות, נראה שלונדון שכח מזמן שלגדל ילדים אינו רק משימה תובענית כלכלית. אני מבקשת לקבוע כאן הצהרה יהירה ומתריסה, שדווקא בעולם מתקדם טכנולוגית ומבחינת רמת חיים קשה, מתיש ומתסכל יותר לגדל ילדים. אז מה הפלא שהורים לילדים רבים כורעים תחת העומס. האם זוג הורים שחיים בחברה של היום יכולים להתמודד עם האתגר הלאומי דמוגרפי בעולם שתובע משניהם להיות פונקציות כלכליות יעילות, אבל גם הורים נוכחים ומטפחים? האם בעולם שאינו נותן תשובות חברתיות או הומניטריות לאמהות (סבסוד מעונות יום למשל) אפשר להשקיע בילדים שירכיבו אוכלוסייה בריאה? ואולי מרד דמוגרפי והסתפקות במעט ילדים זה אקט ראוי כלפי מדינה כזו?

 

ועוד שאלה, אישית ברשותכם. כמה ילדים הביא מר לונדון עצמו לעולם? באיזה מצוקות ושאלות הוא התחבט במהלך גידולם? האם בדאגת פרנסה? האם ליהטט ונתלש כהורה פעיל בין ילדים וקריירה תוך ניסיון לשמור על זהות עצמית במדינה דורסנית כל כך כלפי הפרט? וכמה שעות ביום הוא בילה איתם בפועל?

השאלה האחרונה הפולשנית מכל שיש לי ממוענת דווקא לגב' לונדון. מה יודע מר לונדון על גידול ילדים?  איך זה שאנחנו לא יודעים דבר על חוויותיך כאשתו של אדם שבנה במשך שנים קריירה מזהירה שלו בתקשורת, כאשר את נשאת מן הסתם בנטל הכבד של לדאוג לחינוך ילדיכם ועיצוב אישיותם? האם היא הייתה כותבת מאמר כזה? בעצם, לונדון, יש לי עוד שאלה, אפשר לקבל טרמפ בחללית שלך?

 

עוד
פוסטים