אמא מושתנת

Date

בשלוש ושתיים עשרה דקות אמרתי לבוס הסבלן שלי שבגלל העיכוב בגרפיקה אין סיכוי שאצליח להרים את הפרוייקט לאוויר היום, "אין לי מי שיקח את הילד מהגן, כבר ניצלתי השבוע שלוש פעמים בייביסיטר לבלת"ם עבודה". שדני יעלה, תני לו הדרכה, הוא הפטיר בפרצוף יגע. תיק-תק-תיק-תק, השעון הלם בתוך הראש שלי. 25 דקות במונית, שלוש דקות להגיע לשער. להזמין עכשיו! אם אני מאחרת יותר מעשר דקות, הילד מועלה לסלון הוילה של הגננת, עליה טכנית בלבד, למעמד האומלל של ילדי הגן שהוריהם לא מרחמים עליהם מספיק, או מרחמים על העבודה קצת יותר.
בשלוש ארבעים ושתיים זחלתי למושב המונית המטונף, ונבחתי עליו, יש לי עשרים דקות בדיוק להגיע, אחרת הילד בחוץ. עשרים וארבע דקות וחמישה טלפונים – אחד מהבוס- אחר כך אני יורדת שם, הגננת משקיפה בעצבנות מפתח הדלת, ואיך שמזהה אותי מתקרבת צועקת "הנההההההה אמאאאא של אריאל" (ובקוד של מבוגרים, סוף סוף, תמיד היא חייבת לבוא על הדקה, פוסטמה"). אני מתעלמת מהמבט המאשים, מקציבה לו שתי דקות חיבוק ותראי מה עשיתי היום ומנסה להתפנות משם ולהתחיל את העבודה השניה שלי, להיכנס לתדר הרמוניה אמא-ילד, והפעם באמת להיות קשובה, יצירתית, מכילה, אוהבת. אריאל לא מוכן לעלות במדרגות הגן, ולצאת משם. דווקא עכשיו הוא מחליט להתנכל למדרגות, הוא מתגולל עליהן, ומסרב להמשיך. למשוך אותו בהרמה על הידיים יגרום לסצינה, אני רוצה להיות סבלנית. יותר מכל התכונות למעלה סבלנית.

עד השער שיוציא אותנו מחושך לאור הוא הספיק להשתטח על המדרגות המסולעות בזעקות רמות, לצעוק, "לא רוצה אמא, רוצה לגן", ולהשחיר אותי באוזני הבוס, שבדיוק התקשר באמצע, שמע את הזעקות ברקע ואמר, "לכי לכי לבן שלך, לא חשוב, נסתדר" (טלפון דמיוני לאבא שלו: "תבוא, מיד!").

ואיך שיצאנו מהשער החוצה, המיר אריאל בבת אחת את מצב הרוח שלו, והפך להיות תינוק מתוק, רך עורף, כנוע לרצונותיי, הוא התיישב בעגלה כחתלתול טוב מזג, ושכח לעשר דקות תמימות לבקש "אני רוצה" משהו, נכנע לחום הכבשני ששרר בחוץ, בשתיקה, בוהה בשעמום בגינה המוכרת שמלווה אותנו מידי יום (SMS דמיוני לעצמי: "למה אני כזו כלבה אנוכית?"), ובעודי דוחפת אותו על העגלה, את התיקים ועבודות היצירה שדחפה לי ע' הגננת לי על אפי וחמתי ביציאה, אני מרגישה איך אני הולכת ואוזלת. שניה לפני שצנחתי על הספסל בגינה כמו בובת הפלסטיק שהוציאו ממנה את האוויר, אני נזכרת שלא הספקתי לאכול כלום היום, דבר, נאדה. אפס. "אמא מה את עושה", תוהה התינוק שלי. באותו רגע אני לא יכולה לענות, אין לי זיכרון, אני לא יודעת מה אני עושה כאן, והילד שמולי נראה מטושטש ועמום. ברגע ההוא אני מערכת הפעלה שהושבתה אחרי שסילקו ממנה את הכונן הראשי. באינות הגדולה הזו אני מזהה את טל, אמא של גליה, האישה הכי מטופחת באמהות הגן. היא מתהלכת בנחת במדרכה מולי, כובע קש אצילי מכסה את פניה הנאים, נטולי הלחלוחית. היא מחייכת אלי חצי חיוך לא אפוי מספיק, זורקת "חם נורא היום", וממשיכה לדרכה. בזווית העין, בגינה הרותחת, אני משקיפה על נטלי, המטפלת שלה, מתרוצצת אחרי גליה בגינה כשהיא צועקת, "לא שם, גבוה, את תיפול".
בסוף זמן החסד תם והוא מתחיל לבכות, רוצה גלידה, רוצה לנדנדה, אני מגייסת כוח וזוחלת לבית הקפה הקרוב, במרכז המסחרי. (תחינה על חושית לילד שלי: "תן לי עשר דקות ואני שלך, רק עשר דקות"). בפנים, ובתוכו המון ממוזג ומסופק צרכים, אני רוצה להצטרף.

מזמינה בדלפק פיצה גדולה לשנינו ומשקה, אבל לטעום מהם לא אצליח, כי ברגע שניסיתי לשבת הוא פותח את רצועת הקשירה של העגלה, מזנק ממנה החוצה (וכמעט נוחת על הראש) ורץ למצוא עולמות חדשים ומרתקים. הוא מטיס לרצפה את כל הכוסות החד פעמיים מעמדת הקפה הנלקח החוצה, מזעיק את מנהל המשמרת, אני מרימה והוא בעקבות הכפיות, ואז מגלה את הסוכר, וזה הזמן שלו לגלות איך מתנהג סוכר שנשפך על רצפת פרקט מנוגבת למשעי. כשהצעיר עם התג על החולצה מסנן, "יש סוכר על השולחנות", אבל אריאל לא מוותר.
אני מרגישה איך הזעם מפעפע בי, צף ועולה מהקרקעית הקמאית, זעם אלים, מקהה חושים, של רעב גדול מידי, ועייפות של שנתיים. הפיצה המיותמת על הצלחת, האיברים המשוועים לנוח, הטלפון שתובע אותי במקומות שאני חסרה. אני מזיזה אותו משם, בכוח, ומרימה אותו, הוא בוכה, מושפל מהאקט הכוחני, ואז משתין עלי, ממלא את כל החולצה שלי בנוזל הצהוב ואת האוויר בבית הקפה האלגנטי בריח החזק כל כך של שתן כועס. אני לא אומרת כלום, בזווית העין אני קולטת את אמא של גליה מביטה בי נדהמת, אוספת עוד מבטי מבוכה וסלידה בדרך החוצה מדלת הזכוכית הכבדה, כדי להחליף את התחתונים הרטובים שלו, וללכת הביתה כל הדרך תחת שמש אוגוסט שמייבשת לי את החולצה הרטובה. לא אחזור לשם יותר.

עוד
פוסטים