חדר

Date

בשבוע שעבר הופיע במוסף הארץ, במסגרת המדור האישי החדש והמצויין של נרי ליבנה, מאמר פרובוקטיבי ומעורר מחשבה בזכות החזקה המשותפת.
המאמר פירט את היתרונות הגדולים בשיטה זו לזוג שמחליט להתגרש, והתעכב במיוחד על ההתנגדויות של אמהות ועל הרווח שהן עשויות להפיק מסידור כזה (מנסיונה של הכותבת). יתכן שהכותבת לא הייתה מודעת לסאב טקסט החתרני שחבוי בין השורות – אבל יתכן גם שכן. לדעתי, החזקה המשותפת בבתים נפרדים היא לא רק פיתרון שכדאי להביא בחשבון בגירושים, אלא גם במסגרת נישואים שמוסיפים להתקיים, כשהם מגיעים למהמורה ששמה הורות.
זה ודאי לא מתאים לכל זוג, ותלוי באישיותם, אבל כשההורות היא סיר לחץ מבעבע, גורם שמחדיר סדקים למערכת הזוגית, בשל היעדר המרחב האישי, שיטת "המשמרות" שמזכירה סידור עבודה יותר מאשר משפחה, והקושי האינטנסיבי במאבקי החינוך היום יומיים  – יתכן שפתרון של בתים נפרדים בקרבה גיאוגרפית מספקת ישפר את חיי הזוג, ויחיה את הרומנטיקה במעונם הזוגי.
העדר ה"חדר משלהם" עבור בני הזוג, רחוק מספיק מהמולת הבית,קרוב מספיק לחזור ל"משמרת" תפקודית בתוך זמן קצר, הוא לא פעם פקטור הרסני לדינמיקה הזוגית, ולהתפתחות של הרצף החיובי בעולם הרומנטי שלהם. אפשר לדמיין שחדר כזה, שכרוך כמובן באפשרות כלכלית לא זניחה, יאפשר להורה הנח הרבה יותר מסתם לסגור דלת של חדר פנוי אם ישנו. לא רק בהיבט המנוחה המוחלטת והשקט, גם בהתפתחות האישית שלרוב נעצרת לחלוטין בשל תובענות האלמנטים המרכזיים הורות/עבודה בחייהם.

אבל רובינו פשוט מפחדים לעשות את זה. החשש הרכושני, שמא החופש הזה יאפשר לבן הזוג להכניס לחיוו אדם אחר, והפחד "מה יגידו". מונע את האקט השנוי במחלוקת מבחינה חברתית בישראל הפוריטנית.

דמגוגי מצידי, ובכל זאת, זה לא שהפחד מונע את הסיכוי להיות נבואה שמגשימה את עצמה, גם כשנשארים בבית צפוף אחד.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=463945&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

עוד
פוסטים