ביד חזקה ובזרוע נטויה

Date

תמונה בחלון, מוצאי החג. זוג הורים שאינם נראים מהשכונה מגיעים עם שני בנים שנראים בני 6 ועשר בערך, למגרש החניה הקטן שנושק לגינה ציבורית זעירה ומגרש חול. הם מוציאים מתא המטען שני זוגות אופניים שנראים חדישים לגמרי, בצבע כסף, בוהקים לקראת טקס הרכיבה הראשון שלהם.

האב נוטל את האופניים הגדולות, והאם את הקטנות יותר, הם נעמדים בקצה מגרש החניה, זקופים ובפנים חתומות וממתינים. שני הילדים ממשיכים לעמוד ליד הרכב, מזדה 6 חדישה בצבע כסוף, במרחק כמטר או שניים מההורים, האב אומר, נו, למה אתם מחכים? המשיח כבר יודע לרכב, אתם עוד לא. הקטן, בעל שיער בלונדי, ופנים ורדרדים סמוקים אומר בקול יללני, אולי ביום אחר? כואבת לי הבטן. האם ניגשת, נוטלת את ידי שניהם ומעלה אותם על המושב הצר המשולש, קודם את הגדול יותר, שקורא בטרוניה, זה לא נוח, הפדלים רחוקים, ואז את הקטן, שלא אומר דבר אבל פניו מרוססות בהלה מהפנטת. מהצד הצפוני של הגינה חוצה אותה קבוצת מתפללים שחוזרת מבית הכנסת השכונתי, הם עוברים בדרכם, מנידים בראשם והאב מנמיך ראשו, ובפרצוף עניו וחנף אומר להם, "שנה טובה, אחים, שתזכו למצוות והקב"ה יסלח לעם ישראל", "אמן" עונה לו חובש הכיפה שהלך בראש הקבוצה, והשאר הנידו בראשם אוטומטית.

האב, כבן שלושים וחמש, ממוצע קומה ובעל שיער צמרי וצפוף בצבע שחור, ועיניים קטנות נעמד לפני שניהם ואומר להם, היום אתם תצאו מכאן כשאתם יודעים לרכב על אופניים, ולא שניה אחת לפני כן. "שמעת" אומרת האם לקטן יותר, עכשיו תתחיל לנסוע. קדימה, תניע את הפדלים, ותחזיק ישר בכידון, תסתכל קדימה, סע, תתחיל לנסוע, למה אתה מחכה. האב הניע את כלי הרכב של בנו הגדול, קדימה וזה נסע כמעט מטר והוא נפל מיד, משתטח על הכביש על צידו, דמיינתי שאני שומעת את הצלע הימנית שלו פורצת בבכי, "טמבל" אמר האב, למה עזבת את הכידון, אמרתי לך קודם, הכי חשוב להחזיק ישר, ולהסתכל קדימה. הוא עלה שוב, סמוק כולו, גומר אומר להניע את הדוושות ולהביט ישר נכחה,  ואחרי כמה שניות עף קדימה, ראשו על הכביש סמוך לכידון, וגופו מוטל במאונך על האספלט, והוא צועק, איה, כואב, כואב. רוצה לנוח קצת. אביו, נתן בו מבט אחד של אלימות כבושה והוא מיהר לטפס שוב למושב, להתחיל מחדש. ואז נפנה לאישתו וסינן לה, דבר מה שלא הצלחתי לשמוע, אבל ראיתי את השפה העליונה שלה רועדת.

גם היא עצמה לא הייתה שבעת רצון מקצב התקדמות העניינים עם החניך שלה. זו כבר הפעם השלישית שניסתה לעזוב את הקטן והלה שכח להשתמש בפדלים ונפל ברעש על הרצפה תוך שהוא מייבב. היא כמעט התפוצצה מכעס. היא הייתה אישה מלאת גוף, שחורת שיער וחיוורת שהחלק המרתק בפרצופה היה שפה עליונה מורמת מעלה, ואף קטן ששיוו לה מראה חזרזירי. החרון שלה על חוסר העמידה ביעד היה מוחצן, היא צרחה בקול עמוק וחד, "דביל, אתה חושב שמישהו אחר ישתמש בפדלים במקומך? למה אתה לא משתמש בפדלים, מטומטם. קדימה, סע, לא רוצה לראות אותך יושב". אחרי כמה וכמה ניסיונות בהם עזבה אותו להתמודד עם הדוושה והוא איבד עליה שליטה, התגברו נביחותיה וניכסו את כל מה שהיה לו משמעות ביום הזה, "אתה היום תצא מפה ישר למיון", היא צווחה עליו, ושבה והניחה אותו בנחישות על המושב, מתעלמת מבכיו ותחנוניו אחר כך התיישבה על המעקה הבטוני ליד השכן שלנו מקומה רביעית, קדמן, שישב והביט במחזה בחיוך, ואמרה לו, "רק ככה, לתת להם ליפול וליפול, רק ככה ילדים מקבלים ביטחון".

עוד
פוסטים