דממה במוח

Date

כל הורה שמבלה עם הילד שלו אחר הצהריים ארוך עד ההשכבה לישון מכיר את הרגע הזה. רגע שבו משהו נסתם בפנים ואין לך מה להעניק יותר, המעיינות מתייבשים, ואת/ה מתקהה. כבר שיחקתם בכל המשחקים, קראתם את כל הסיפורים, גייסת את כל הרעיונות, ראיתם טלוויזיה, הכנתם ארוחת ערב, אולי אפילו אירחתם חבר, ובעיקר נתת ונתת ונתת, ופתאום משהו בפנים נאטם, המוניטור הפנימי של האנרגיה מסמן קו ישר, וכל מה שאת/ה רוצה זה אפס אינטרקציה, דממה בבית ודממה במוח. מה הפלא שהטלוויזיה והמחשב פופולארים כל כך, הם מספקים היטב את הצורך לבהות מבלי לספק כל אינטרקציה אקטיבית מצד הצופה.

הרגע הזה מפחיד, לפחות עבורי, אני מזהה איך בתוכי אני מתקשחת, מתנוונת, נעשית קצרת רוח, אגרסיבית יותר, כל הרוך שלי נעלם, אני נובחת פקודות, אין תקשורת. במילים אחרות, כמה לא נעים לומר, במצב הזה אני זומבי, וכל מה שאני רואה לנגד עיני זה אותו במיטה, מפסיק לבקש, ואותי בוהה כאן, במסך הזה שלא דורש ממני דבר.

ככל שהאתגרים הפיסיים הולכים ונעשים קלים יותר, תופסים את מקומם אתגרים מנטליים מורכבים בהרבה, ומתישי מוח, בלי שום ספק. האם זו הסיבה שכל כך הרבה הורים, אבות במיוחד,  מטביעים את עצמם בעבודה וקריירה?

יש בדיאלוג עם ילדים משהו שואב באופן שלא מוכר לי משום אינטרקציה אחרת, לפעמים זולל אפילו. המאמץ שבלהתאים את עצמי לעולם שלו, לחשוב מהעיניים שלו, לנסות לשקף את רגשותיו, ובעיקר להפיק עבורו את התגובה הרגשית והמילולית שהוא כנראה צריך, לא דומה לשום פרוייקט אחר שלקחתי על עצמי, כי מעל כל זה עומד שעון גדול, שבתוכו איש זקן עם עיני ינשוף ששב ומזכיר לי שהכל תלוי בי (ובאבא שלו), והילד הזה שיגדל לבן אדם, יהיה מה שהספוג שלו יקלוט ממני וממנו.

 

עוד
פוסטים