הוא מתחיל לעזוב אותי

Date

בזמן האחרון אני מרגישה איך היא מזדחלת פנימה לתוך האינטימיות האידיאלית (כמעט) שלנו, הידיעה שהילד שלי יעזוב אותי יום אחד, ועד אז יעשה את זה בהדרגה בכל מיני אופנים מנפצי אוטופיה ולב.

זה מתחיל בדברים קטנים זעירים אבל טורדניים. הבוקר,  כשהוא שוכב מכורבל על המיטה הזוגית שלנו אחרי המקלחת, עורו חמים וקצת לח עדיין, שיערו מגיר טיפות מים, הוא אינו מגיב לנשיקותיי, רק שוכב לו בשקט ומהרהר, ואז אומר לי, "אמא אני רוצה קצת פרטיות".

אני מכבדת מיד את הרצון הזה (מזל שלא אמר את המילה ספייס) ומתרחקת, ואז אני חושבת בבירור את אותה שארית מחשבה שצפה לי בזמן האחרון, ומטרידה אותי בשאלה, "מתי אני אקבל את ה'עזבי אותי, נודניקית' ואיך אני אעמוד בזה". 

ביום אחר, אני רואה איך הוא מעביר את פנים היד שלו ומוחה את הנשיקות שלי מהלחי שלו במהירות, מציץ לראות אם שמתי לב. דברים קטנים, אבל יש להם תכונה זדונית להישאר.

כשבאות המחשבות האיומות הן מביאות איתן תסריטים עגומים בהרבה. הרתיעה, הריחוק, הדחייה מהזיקנה הלא מלבבת גופנית של הוריו, החיים האחרים והעצמאיים שבהם יהיה לנו מעט מקום, יחסית, ותלוי כמובן בכל כך הרבה דברים. אולי לזה מתכוונות האימהות שהיו נוזפות בי בעת ימי תלונותיי, "תיהני מהזמן הזה, הימים האלו עוברים ולא חוזרים". 

בראשיתו של יום ובערבו, הוא עדיין מבקש שנשכב לידו עוד קצת, לפעמים קם ישר לזרועותיי, עדיין קל יחסית להזמין ממנו התרפקות, אבל כמה זמן זה יימשך? בעיניו של בן השלוש שנינו עדיין בעלי כוח אינסופי, יפים, ונדרשים כל כך, הלב נבעת מהמחשבה לאבד את מבטו המזין.

עוד
פוסטים