הילד צריך את זה, היום שאחרי

Date

אני לא זוכרת מי הביא ראשון את הרעיון, אני כמעט בטוחה שהוא היה שלי, אבל החלטנו שהשנה את ליל הסדר אנחנו עושים לבד, בבית. במקדמים ובנסיבות המקילות אפשר להביא את זה שגם אבא שלו וגם אחיו הדומיננטי נסעו מכאן לנפוש, הראשון בדרך המשי באוזבקיסטאן, השני בהודו. במשפחה שלי למדו לא ללחוץ עלי בכלום, וכך נקלענו לסיטואציה שבעיני רבים כל כך היא חתרנית, לא פחות מזה.

לגבינו זו הייתה פנטסיה רומנטית מעט, וכן, קצת מתריסה. להימנע מהטקסים שנכפים עלינו לפי הספר והמסורת, לעשות את זה בדרך שלנו, באינטימיות של שלושתינו שמאוד התחזקה מאז הטיול בחו"ל. כמה מפתיע לגלות שעבור אלו ששמעו את התוכנית הזו זה היה עצוב, ואפילו רשלני מבחינה הורית.

"הילד צריך את זה", "הם מאוד זקוקים לטקסים האלה, זה נותן להם בטחון", "הם צריכים חברה", "תעשו את זה בשבילו, הם רק חלק מהטיעונים שלוו בכמה הזמנות, חלקן מפתות במיוחד (סליחה ש.).

אבל בערבו של יום מפתיע בהרבה שאני די מסכימה איתם. ביומיים של הכנות מפרכות (בחיים לא אקלה פלפלים, בחיים!) אני מוצאת ציוויים קולניים במיוחד בתודעה שלי, לעשות את זה כמו שצריך, לפי הספר ההוא, לפי הטקס, בשבילו. זה נטמע גם בתוכי, שהתוכן נותן אושר. המוח מתווכח, אבל מובס בשלל האמונות הבסיסיות כל כך, שככה זה צריך להיות. צריך שיהיה עוף מבושל, וצריך כמובן מרור, אי אפשר בלי זה,  על צלחת ליל הסדר, שקונים במשביר במחיר מופרך, כי זה מה שהוא רואה בגן, ואסור להיות אחרים.

חג חירות מאושר לכם.  

 

עדכון של היום שאחרי

אחר הצהריים שלפני, הופיעו אצלו הפקפוקים.הוא לקח את הילד לגינה, פגש מכרה מהשכונה, ומשזו שמעה על התוכנית היא סיננה בחמיצות "תמעטו בזה ככל האפשר". הוא חקר אותה והיא סיפרה : "כבת יחידה אני זוכרת את לילות הסדר לבד עם ההורים כמאוד מבאסים בשבילי".

כשהוא סיפר את זה הוא צחק, אבל ראיתי שיש לו סימני שאלה מתחת לפדחת.

בעוד כמה שנים, כשהילד יעמוד על דעתו אפשר יהיה לשאול אותו אם הוא זוכר את הערב הזה, בינתיים יש פה שני אנשים שמקווים שזה יהיה אחד המחיקים. אינדיבדואליות הפוגשת טקסים קולקטיביים מביאה לתאונה מצערת כנראה, יולי.

אולי זה ליאפים אחרים לנסח הגדה אלטרנטיבית, ואולי אנשים פחות נבוכים מאיתנו היו מזמרים בקול את הארמית האיומה הזו, הטקסטים הכוחניים שמגרשים את התיאבון. אבל האוכל היה מאוד טעים .

 

 

עוד
פוסטים