לטלפן

Date

בעשר בבוקר כבר לא נשאר למי לטלפן.
בשבע הוא הלך לעבודה ואני קמתי מהר, הוצאתי את המכשיר מהמחבוא במגירה וחיברתי אותו. התקשרתי ליעל, והיא ענתה ישנונית כזו, "מה השעה?",
"תשע בערך", אני אומרת לה וחותכת מהר למה שיש לי להגיד, "את לא יודעת מה קרה לי אתמול".
הכנתי את זה עוד קודם. אני משתדלת להיות סופר מעניינת כשאני מספרת את הסיפורים שלי.
עכשיו יש לי הסיפור על המטורפת הזקנה מהדירה ליד, שמחוברת לכאן במרפסת אחת. בשבע בערב אני מסתובבת בבית עם הטלפון ביד, ומחייגת לאיזה מספר של שיחות ועידה שהשגתי, ופתאום אני רואה אותה מציצה לי פנימה. נשענה עם כל הגוף באלכסון על המעקה לתוך הבית שלי ופתחה זוג עיניים פסיכיות לגמרי. היא כמעט כמעט נופלת למטה מהפחד כשאני קולטת אותה ויש לה צרחה קטנה כזו, מפוחדת.
אני יודעת מזמן שהיא חושדת בי במשהו, לפי המבטים בבוקר. כשאני יוצאת למכולת היא על המרפסת, כל בוקר קבוע, מטיילת אחרי עם העיניים עד שאני נעלמת מטווח ראייה.
אחר כך אני עולה הביתה ומתקשרת ליעל או לדורית ומספרת להם, "לא תאמינו מה היא עשתה היום". בדרך כלל זה מחזיק, לפחות עשר דקות, אני מדברת מהר, אוטוסטראדה, ככה תמיד מעניין להן איתי.

לפעמים הוא מנסה להתקשר כדי לבדוק אותי, כי אחרי החשבון האחרון הוא אמר, "אין לך יותר טלפון בבית", ואז תפוס כי סידרתי דרך בזק שינתקו לנו את הממתינה. בבזק כבר מכירים אותי כי אני יורדת לציבורי שליד הבית כל יום, לשאול כמה קריאות מונה יש לי, ולפעמים אפשר לפתח שיחה.
בערב הוא בא הביתה ושואל "למה היה תפוס בבוקר?", ואני תמיד אומרת לו, היה בטח עומס על הקווים ממך אליי, וזה מצחיק אותו, אז הוא שוכח תיכף כי הוא משוגע עלי.

בערב אני מתייבשת לגמרי כי אי אפשר לטלפן. פעם הוא היה במקלחת והוצאתי את המכשיר. ובדיוק אז לא מצאתי אף אחד בבית. מזכירה אחרי מזכירה עונות לי ואין לי קול, מה לומר??? אני לא אוהבת להשאיר הודעות, מעדיפה את הדבר האמיתי.
בסוף התקשרתי למרכזנית באחד ארבע ארבע, וביקשתי שלושה מספרי טלפון שהיא לא הצליחה למצוא, ותוך כדי כך אני מנסה למשוך אותה בלשון לקשקש קצת. לפעמים זה מצליח, "תגידי, יש לכם הרבה מטרידים?", אני שואלת אותה. "כל יום" היא אומרת, "למה?", "לא, אני סתם, תיארתי לי", אני אומרת לה, "את הרבה זמן בטלפונים?".
חודשיים", היא אומרת לי, "ומאז הקולות האלה כמו נמלים שהולכות לי באזניים. לחלומות הם כבר נכנסו לי, תני לי את זה ותני לי את ההוא, בסוף אני יקבל התמוטטות עצבים".
"אני דווקא אוהבת טלפונים", אני אומרת לה, "נשמע לי נורא כיף העבודה שלך, כמה מקבלים?"
"לא משהו", היא אומרת, "סתם כאב ראש".
"תני דוגמא, אני אומרת לה, "אל תהיי רעה, אני מתה לדעת".
"יש איזה אחד שמתקשר אלינו כל יום, איזה שמונה תשע פעמים במשמרת אחת. ותמיד הוא ממציא. הראש שלו מלא בשמות שאין אף פעם במחשב, וכל יום הוא שולף לנו כל מיני שמות שאין במדריך ואין בשום מקום בכדור הארץ. הבנות מיד אומרות לו, אין את זה, אז הוא מתעקש בכוח, יש, אני מכיר אותו".
"הוא מבוגר"? אני שואלת?
"כן", היא אומרת, "איך ידעת? זה במקום ללכת לרופא נראה לי. כל יום הוא משתכלל, יש לו שמות שכל אחד נשמע יותר מטורף מהשני, והכי מצחיק, את שומעת? יום אחד הוא נתן לי שם ובמקרה היה לי אותו, אז אני מתחילה להקריא לו את המספר, והוא פתאום מקלל אותי, יא בת זונה שתמותי", וסוגר.
פתאום הוא קרא לי, "תגידי, את מדברת לעצמך או מה?".
"מה פתאום", אני עושה לו, "התחלת לדמיין?", ומנתקת לה בפרצוף. חבל.
בלילה שוב היה לי שקט מידי. אחרי שהוא נרדם. אני שוכבת לידו במיטה ומביטה ומדמיינת טלפון מצלצל ומצלצל ויש מישהו על הקו, מי זה יכול להיות?
כי אין לי אף אחד שמתקשר אלי מאז הסידור החדש עם הטלפון. לפני שלושה ימים קניתי טלכרט עם מאה שיחות, אבל הוא נגמר, הנקודות הקטנות על הכרטיס התרוקנו לגמרי מהתוכן שלהם.
אני חושבת על המכשיר השחור הקטן שוכב במגירה בארון, מלא רחשים ומילים שצריכות להיות אצלי בפנים. מה קורה אצלך, איך את מרגישה.
"היו צריכים לחבר לה את השפורפרת עם הברגים לאוזן", הוא אמר לחברים שלו והם צחקו קצת.
מזמן יש לי את הדחף הזה להתקשר. כשהיתי בת 17 היה לי בחור מגבעתיים, שנפגשנו פעמיים שלוש. ההורים לא ידעו ולא שמו לב שאני יוצאת מהבית בלילה ולוקחת טקסי ספיישל ב- 40 שקל ישן עד אליו. וגם אמא שלו לא ידעה, כי היא היתה כבר ישנה כשבאתי, נדמה לי שהיתה חולנית קצת. ומוקדם בבוקר, עוד לפני שהיתה מתחילה להאנח מהכאב, אני כבר לא הייתי שם, זה היה הסידור.

אחר כך הוא היה אומר שהוא מאוד עסוק, ואי אפשר להפגש, כי יש לו המון על הראש, ויש המון חזרות בלילה עם הלהקה שלו, אז נוכל לדבר בטלפון לפעמים.
זה היה כשהפסקתי ללכת לבית הספר. הייתי מנסה אותו כל שעה, בשמונה בבוקר, בתשע, בעשר, כל שישים דקות, ובנתיים הייתי שומעת קסטות בטייפ ומנסה לחשב כמה שירים צריכים לעבור עד שתבוא השעה שהוא יקום. קניתי קסטות של תשעים דקות רק כדי להפסיק אותם באמצע ולחייג עוד פעם. צלצולי נצח ארוכים ושוממים השתרעו להם ביננו, ביני לבין אורי, ואני דמיינתי את עצמי נשאבת לתוך השפורפרת, דוהרת על החוט הדק של קו הטלפון מהמושב לגבעתיים, כל צלצול בלי תשובה זורק אותי קדימה, עד שאני נפלטת מהטלפון שלו ומנערת אותו, קום, קום תדבר איתי.

תמיד בסוף הוא היה קם בין אחת לשתיים, מנומנם וכבד, "מה עיניינים, מה את עושה עם עצמך היום", הוא היה שואל, ותמיד היה לי מה לספר.
"מתי אני אראה אותך", היתי שואלת
בקלילות "נראה", הוא אמר, "שהעניינים ירגעו קצת". ואחר כך לא נפגשנו יותר וגם לא הצלחתי להשיג אותו בטלפון, כי הוא עבר דירה.

דברים כאלה אני לא מספרת לירון שלקח לי את הטלפון וגם לא לדורית או יעל או קרן שיש לי מה לומר להן בכל יום, וגם איתם קשה להפגש, ועדיף לדבר בטלפון. לפעמים עוברות שעתיים בלי שאני אתקשר ואז אני אומרת, נרגעתי. אחר כך המיץ בפנים מתחיל להתערבל ולעשות חמיצות גדולה בנשמה, אני מנסה להסתכל על השעון ולהגיד לעצמי, תחזיקי, תחזיקי, אל תלכי לארון, את רוצה שהוא יעזוב אותך?

אני חושבת לעצמי, כמה זמן הסיפור עם השכנה יחזיק מעמד, כי הוא אחד הטובים שהיו לי. אתמול אני קמה מאוחר, והיא יושבת על התריסים במרפסת וצועקת עלי, "אין לך כוח לכלום, הוא יתגרש ממך בסוף ככה. את צריכה תינוק, שיעשה לך תעסוקה, ככה לא תכניסי לעצמך את הראש כל הזמן בשטויות".
"מה את מתערבת", אני אומרת לה, "מי שם אותך פה".
אחר כך אני מרימה את השפורפרת ואני מרגישה מייד שזה לא זה. היא שם. "תסתלקי מהקו, נבלה", אני מסננת לה. אני מתקשרת לקו של הלכלוך המוקלט והיא מתחפפת. אני נשארת שם עוד כמה דקות, קווים מוקלטים זה תחביב אצלי, למרות שמדברים הרבה ולא נותנים להכניס מילה. בגללם הסתבכתי עם ירון. הוא אף פעם לא צריך את הדברים האלה.
הוא עובד כל יום עד עשר בלילה ואחר כך הוא רוצה לשבת בסלון, ולעשות מדיטציה.
הוא יושב על הספה בסלון, סוגר את כל האורות בבית ומתרכז חזק. אי אפשר לדבר, כי הוא מנסה לרכז על המחשבות שלו, ולשלוט עליהם כדי שיהיו ממושמעות. זה גורם לו להיות בן אדם טוב יותר ויעיל יותר, הוא אמר לי, ונותן לכל הדברים טעם. רק ככה הוא יכול לתקשר כל היום עם אנשים בעבודה שלו ועם עצמו, הוא אומר. "לך אין אף פעם שקט בראש", הוא אומר לי, אבל זה בגלל הטלפונים שמצלצלים לי שם.
וגם בגלל השכנה הזו, שכל הזמן דוחפת את העיניים שלה לפה, ורק אני סובלת מזה, כי כל פעם שאני אומרת לירון שיעשה משהו, הוא אומר לי, "מה את מקשקשת, הדירה לידינו ריקה כבר שנה, מאז שלקחו את הזקנה מפה".

"תשמעי מה היה", אני אומרת לקרן. "איך שקמתי בבוקר אני מרגישה משהו מוזר. פתאום אני שומעת את הקול שלה אומר לי, למה שלא תנקי קצת, הכל מוזנח כאן כל כך?", ואני יודעת שהיא שוב במרפסת, עם הפרצוף לתוך החדר שלי. עכשיו אני מדברת איתך מהאמבטיה, מצטערת שרועש קצת, זה הרדיו, פשוט לא בא לי לשמוע את הזקנה".
"מה", אומרת קרן, "מה אמרת על האמבטיה? לא קלטתי" וממשיכה ישר, "תשמעי, בואי נדבר בערב, אני מה זה עמוסה בעבודה".
אחר כך אני מתקשרת לשחר, שהוא ידיד שלי עוד מלפני ירון, הוא עונה מיד ואני אומרת את ההלו הנבוך שלי ואז מסתבר שהוא לא שומע אותי. הוא מתחיל לצעוק לי, "הלו, הלו, מי זה, לא שומעים אותך, תתקשרו שוב".

אחר כך אני סוגרת וממשיכה לשבת ככה באמבטיה, על הרצפה. האלחוטי על הטואלט, משתקף בראי ומחכה, למי היה לי להתקשר? ברגעים מרים כאלה אני מבינה שאין לי, אין לי למי להתקשר. כל האנשים בעבודה והמזכירות האלקטרוניות שלהם אומרות לי שההודעות שלי לא הוקלטו, אולי כי הן שחורות כל כך בגוון שלהם, ואנשים לא מתמודדים עם זה. מישהו עכשיו לוקח פינצטה ושולף גרגרים גרגרים מתוך הגוש האטום הזה שיושב בפנים.
כלום לא עוזר, כי בפנים יש לי טורים גבוהים, והם דורשים קו למישהו. ואי אפשר כבר לשמוע את הרעש הזה כל הזמן בתוך הבטן.
ובדיוק כשאני הולכת לחדר אני רואה עוד פעם את השכנה הזו, והיא אומרת לי, "הבעל שלך לא בא הביתה כבר?, כל הזמן הוא משאיר אותך לבד, או מה".
"סתמי", אני אומרת וזורקת עליה סניקרס לבן שפעם הוא קנה לי, כשהוא רצה שאני אהיה נערה טובה ומצוחצחת.
אבל לקחתי את זה למרירות ולמחרת בבוקר קמתי איתו בשבע בבוקר ואמרתי לו, "אני עושה לך ארוחת בוקר, כבר הרבה זמן לא אכלנו ביחד ארוחת בוקר".
"בסדר", הוא אומר לי, "אבל משהו קצר כי יש לי היום המון עבודה". הוא מותח את ה"המון" עד שנצבט לי הלב חזק.
טוב, אז אני רצה למקרר, מוציאה עגבניות ותפוזים וביצים ומתחילה לעבוד על זה. הוא יושב עם העיתון של אתמול ואומר, "לא בא לי ללכת לעבודה, כוס אמק".
"למה?"
"נמאס לי שכל הזמן מבלבלים לי את המוח, זה רוצה אותי והוא רוצה אותי וכל הזמן טלפונים, אם אני שמע עוד פעם שמישהו רוצה אותי אני ארביץ למישהו".
"כן, אני מבינה אותך".

"נורא טעים העיין", הוא אומר, "סוף סוף למדת בלי פלפל, ועם קצת אורגנו".
"ועל העגבניות שמתי זעתר", הוספתי, שמחה.
"אמממ. ככה זה צריך להיות. איזה לחם זה? מהמאפייה של מצגר?" הוא מסתקרן?
"כן, יש בו הרבה סיבים, זה טוב לעיכול", אני מתגאה בלחם שקניתי.
"על מה אתה חושב?", אני שואלת אותו?
"על הלחם", הוא אומר, נורא טעים לי.
פתאום הביפר שלו מתחיל לצפצף, מחריש אוזניים. "היי, יש לך ביפר?"
"נו, מה אני אומר לך? טוב חכי פה", הוא אומר, הולך לחדר ומוציא את הטלפון כאילו שאני לא יודעת איפה הוא.
כשהוא חוזר יש לו פרצוף מוזר. הוא מסתכל עלי. בנתיים הוא מתקשר לנחום הבוס שלו ואני רואה שהוא לא בשיחה, הוא כל הזמן מסתכל עלי ויש לי צמרמורת.
אחר כך הוא שולף את הטלפון מהקיר וחוזר לחדר. פתאום קול אטום של פלסטיק, מוטח לרצפה ועושה קול נבקע. "הי", אני אומרת, "מה לעזאזל קורה".
"נפל לי הטלפון, זה מה שקרה", הוא אומר. "איזה חרא הטלפון הזה".
"אז מה נעשה עכשיו?",
"אין מה לעשות".
"אי אפשר לחחיות בלי טלפון", הקול שלי נחנק, מקבל בסוף איזה גוון של יבבה, הלוואי שהוא לא שם לב.
"אני אחשוב על משהו", הוא אומר, ובא מולי, מסתכל לי בעיניים, כאילו מחפש
משהו, "אל תדאגי, אני איתך", הוא אומר לי, "היום אני אבוא מהר, נעשה משהו. טוב? אז שיהיה לך יום טוב, טפלי קצת בבית, את צריכה לטפל קצת בעצמך את יודעת? כמה זמן לא היית אצל הקוסמטיקאית ההיא בוויצמן? את צריכה כסף, חמודה?". ואז הוא הולך לעבודה.

אני כבר לא יכולה יותר אז אני שמה את הקלטת עם ההודעות של המזכירה האלקטרונית בטייפ המערכת, ושומעת הודעות מלפני יותר מחודש. הודעות של ירון מהעבודה, הודעות מאמא, קרן מחזירה טלפון, להגיד שהיא נוסעת לסיני ופתאום אני מתמלאת זעם על כל הזיוף הזה, ומוחקת את כל ההודעות, חוץ מהקול שלי שמשום מה לא נמחק. אני שוכבת במיטה ושמה את הקול שלי בבית בקולי קולות אומר: "שלום, הגעתם לבית שלנו, ואנחנו בטח עסוקים במשהו אחר, אז בבקשה תשאירו לנו הודעה, כי אחרת איך נמצא אתכם?". שוב ושוב ושוב.

 

נכתב ב1995

עוד
פוסטים