כלבים

Date

 
יעל עמדה בסלון הקטן והביטה סביבה בדממה.  כבר שנה שהיא לא ביקרה בבית הזה.  זו המציאות, היא אמרה לעצמה, זו שהולכת איתך לכל מקום כמו ריח גוף שאי אפשר להסיר. 
בחדר היו רהיטים ספורים. ספה ישנה מאוד שהצבע שלה הועם מזמן, ופרוותה מזוהמת ועתירת שפשופים, מזנון עץ ישן נטול חפצי נוי, שולחן וטלוויזיה, גדולה אמנם. היא הניחה את התיק שלה על הרצפה. בחדר הסמוך נשמעו לפתע תזוזות עצבניות. "מי זו?" נשמע קול מופתע של אישה מהחדר, "יעלי?".
"אימא", היא אמרה.
צעדים נשמעו ואז נפתחה דלת החדר, כמו דלת שנפתחת בתוך חושך ומישהו מגיח ממנה. "יעלי", התרגשה האם, "חמודה שלי. כמה זמן לא ראינו אותך". הן התחבקו בחום.
"מה שלומך אמהלה?" היא אמרה לה, "זקנה שלי". האם צחקקה וזרחה מעונג, "התגעגעתי אליך", היא אמרה, "הלכתי שלוש פעמים לצומת לראות אם באת".  שערה היה סתור וזרוע פסי כסף, היא שמה לב לזה. "את צריכה לצבוע", היא אמרה, "דחוף. השיער שלך ממש אפור".
"אני יודעת" אמרה האם, "כשיהיה זמן". 
על הספה הישנה והמהוהה נח חלוק ישן מאוד בגווני כחול ואדום.  היא הזיזה אותו הצידה בתנועה מאובנת, פניה נוקשים, מאובנים. "את עוד לובשת את החלוק הזה. איזה דז'ה וו, אני זוכרת אותך מאז שהייתי בת אחת עשרה עם הדבר הזה.  למה שלא תחליפי את הסמרטוט הזה? תראי, הוא ממש קרוע! אני אקנה לך, יש במשביר מדהימים, מקטיפה"
"הא… זה", היא האדימה  וחייכה במבוכה,  "אני כבר רגילה אליו".
היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור. "איזה כיף לראות אותך, כל כך התגעגעתי אלייך" אמרה אימא שלה, היא באמת התמוגגה מאושר.
את הרגע הקטן הזה קטעו חבטות עזות על דלת הכניסה, כאילו רוצה יצור מסוים לפרוץ אותה בכוח. ואכן היא נפתחה לבסוף, ואל הסלון שעט  יצור חום כבד ומדובלל,  בריצה פראית מסחררת, שוצפת שמחה. הוא מזנק עליה, מלקק אותה ללא הרף, באהבה אין סופית, ומשהיא אינה מגיבה שכן היא בהלם עמוק, הוא חג סביבה במעגלים מטורפים ומייבב מרה. "ג'יזס", היא אומרת בתיעוב,  מה זה… אימא, קחי אותו ממני, שוב פעם לקחתם כלב? השתגעת? את הרי כל הזמן מאבדת אותם או שהם נדרסים לך ואחר כך את נכנסת לדיכאון, נכון? ואיזה מלוכלך הוא, את לא רוחצת אותו?" נזפה בה.
"היום אני צריכה לרחוץ אותו. אני רוחצת אותו באמבטיה עם שמפו ואחר כך מסרקת אותו והוא יוצא נורא יפה".
קשה לי לדמיין את זה", אמרה בציניות, "איפה אבא?"
"יצחק….", היא קראה, "בוא כבר". היא כעסה. דלת החדר שוב נפתחה. אל הסלון פסע באיטיות אביה, והחדר הועם בבת אחת.  כשעמד מולה נשלח אגרוף קטן לאזור הבטן שלה. היא התכווצה.  הוא כל כך זקן. השיער שלו היה אפור כמעט לגמרי ודי מוזנח, ופניו נראו זקנות בהרבה משזכרה אותן: "היי אבא", אמרה בטון קליל, "מה עיניינים? אתה נראה טוב". היא קמה ממקומה וניגשה לנשק אותו על הלחי. "מה חדש? אמא אמרה לי בטלפון שלא הרגשת כל כך טוב?", הוא חיבק אותה,  החיבוק קפוא והאוטומטי, שהוא שכלל לדרגת אמנות ממש, ואז התיישב בכורסא מולה, עם העיתון שאחז.
"נו, כמה זמן שלא  ראינו אותך.  יותר משנה, לא?"
"אוי, הייתי עסוקה נורא, אל תשאל, זו הייתה שנה עמוסה לגמרי".
"איפה דני? לא רצה לבוא?" שאל.
"לא, מה פתאום הוא נורא עסוק, גם. אתה יודע, הוא מקים עכשיו את החברת מחשבים הזו והשוק נורא קשה. ממש עמוס, אני בקושי רואה אותו".
"נו יופי, העיקר שעובדים". העיניים שלו מתרוצצות על כותרות העיתון שאותן קרא כבר כמה פעמים. שלה נחות על הקיר וסוקרות אותו: "למה שלא תצבעו כאן קצת, עוד מעט פסח. הקיר ממש שחור. לא?"
"אני חושב על זה, אמר אביה. אל תחשבי שלא חשבתי על זה". הוא לוקח את השלט ומדליק את הטלוויזיה הישנה שניצבת מולם, עם גבי עגלת מתכת.
"אוי, עוד פעם עם הטלוויזיה הזו, תכבה את זה, רק באתי, מה יש לך…" היא אמרה…. "אתה ממש מכור טלוויזיה, צריכים לקחת אותך לאיזה טוק שואו או משהו, אתה כמו העקרות בית האלה שלא זזות מהטלוויזיה כל היום".
"עוד מעט מתחיל נאנו, הוא אומר, אני רואה את זה כל יום".
"לפעמים הוא מפסיד בגלל העבודה ואז הוא מתקשר להגיד לי שאני אראה במקומו ואספר לו את הפרק", לגלגה האם, "הוא לא מסוגל להפסיד אפילו פרק אחד".
בנתיים עברו בטלוויזיה לפרסומות: "לייזר אימפרוב, היחיד שמקלף את פגעי הזמן", אמרה קריינית הפרסומת. על הכורסא הדו מושבית המרופטת ישב הכלב הגדול ליד אביה וליקק אותו ללא הרף באהבה גדולה. היה קשה מאוד להביט במחזה הזה. "מאיפה הבאתם את הכלב הזה?" אמרה במיאוס.
"אמא שלך מצאה אותו אצל הפועלים התאילנדים. הוא הלך אחריהם על הכביש הראשי, הובילו אותו ברצועה. היא באה לשאול אותם על הכלב והם ברחו. נשאר אצלה. הלכה להם ארוחת הצהרים בגללה", הוא גיחך.
"הצלתי אותו ממווות בטוח", נכנסה האם מהמטבח הקטן, מתמוגגת: "תארי לך שהם היו מבשלים אותו. בטוח הם היו עושים את זה החולירות האלה". היא הביטה בכלב מנסה למצוא בו חן כלשהו,   והוא, כמו קיבל אות, זינק עליה וליקק את פרצופה בשמחה מופגנת. היא השליכה אותו ממנה, בזעם, "לך, לך ממני כבר. אידיוט מסריח. אמא. תסגרי אותו, אם לא אני יוצאת החוצה.   "בונד בוא, בוא לאמא", קראה האם. היא משכה אותו בכוח ברצועתו לכיוון החדר.
זה היה הכלב החמישי שקראו לו בשם בונד. כל ארבעת הכלבים לפניו נלקחו מהבית הזה בדרך לא טבעית. אחד נדרס, השני הורעל ושניים אחרים פשוט קמו יום אחד והלכו למצוא את גורלם במקום אחר, למרות שהאם חיכתה להם עד היום. לאחר כל מקרה כזה היתה האם נכנסת לדכאון עמוק ומסרבת לאכול. הע
ניין היה נפתר רק כשהיתה מוצאת כלב אחר. תמיד התעקשה לקרוא גם לכלב החדש בונד, "בונד זה שם שמוצא חן בעיני כי הוא מזכיר לי את ג'יימס בונד ואני אוהבת את השחקן הזה", היא אמרה. 
היא נכנסה אל הסלון כשבידיה כמה צלחות. "הכנתי לך את הסלטים שאת אוהבת, הנה כרוב, קישואים, ויש לי בתנור בורקס.", אמרה. ושוב יש לה המבט הזה בעיניים שכל כך רוצה לרצות את זה שעומד מולו, ולסחוט ממנו משהו: "נהדר, איזה פינוק. אני מתה על זה". היא אמרה בחום. "תודה. עבדת קשה?"
"לא, זה שום דבר בשבילי". אמרה. בטלוויזיה שוב עברו לפרסומות: "היחיד שמקלף את פגעי הזמן, לייזר אימפרוב", אמרה הקריינית.
"הם כל הזמן דוחפים את הפרסומת הזו", היא אמרה בכעס, "הם קנו את כל הספוטים האלה בעסקה מצוינת, יש לי חבר שעובד במשרד פרסום שלהם".   
"רק בשבילי היא לא אוהבת לבשל", סנט בה האב, "אף פעם אין ארוחת ערב בזמן".
"סתם מקשקש" היא נעלבה, "אני תמיד מכינה לו מה שהוא רוצה".
"אבא"… הוא הביט במסך עליו הוקרנה אופרת סבון ספרדית, "אז תספר לי משהו, מה קורה בעבודה שלך בזמן האחרון, הם נתנו לך את מה שביקשת?"
"אני עובד על זה", הוא אמר, "זה לוקח קצת זמן".
"למה", דרשה לדעת.
"עוד לא הצלחתי להשיג העלאה", אמר בקול מפוזר, "עכשיו יש בעיה עם רכבים אז הם לקחו לי את האוטו, אני צריך לנסוע כל יום בטרמפים"?
"בטרמפים?" היא כעסה, "מה פתאום. מי שמע על דבר כזה שאדם בגילך יסע בטרמפים. אמרת להם שאתה לא מסכים?"
"ניסיתי לדבר עם ניסים, והוא אמר שיש עכשיו מיתון בענף ואין כמעט עבודה. יש כאלה שאין להם גם את זה".
"מה זה אין מה לעשות?" היא התכעסה, "בטח שיש. המנוול הזה. הוא  מסובב אותך".
"טוב, כרגע זה מה שיש, הוא אמר. יכול להיות שגם את זה לא יהיה".
יעל היתה רעבה מאוד, והתנפלה על האוכל, אכלה מהר כמעט בלי ללעוס, רק לבלוע. בצלחת של הסלט חצילים היו כתמים אדומים של עגבניה שלא הצליחו להסיר בשטיפת כלים. "להביא לך קולה" צעקה האם מהמטבח. "איזה קולה יש?"
"ארסי קולה", היא ענתה. "נורא טעים, יתר טעים מקוקה קולה".
"יש מים מינרלים?"
לא, אנחנו לא קונים את זה" אמרה באכזבה.
"בשביל מה מים מינראלים" התערב אביה בבוז, "אין בברז? סתם בזבוז".
"זה בריאות", היא ענתה במפגיע, "אם היית יודע מה יש במים שאתה שותה, כל שנה הגוף שלך מתפורר עוד קצת מהכימיקלים האלו".
"נו", הוא הניף ידו בביטול, "שישים שנה שתיתי מהברז, היום לא נשנה כבר כלום".
"אבא עם הפטאליות שלו".
אמא שלה מתיישבת בכיסא העץ הישן, הם לא החליפו את פינת האוכל מאז שעזבה את הבית, והצבע של הכיסא שהיה פעם חום עמוק, הטשטש לגמרי.
נכון שהיא נראית טוב, הבת שלנו, נכון יצחק? יצחק! את ממש נראית טוב. אל תרזי יותר". האב שעון לאחור על משענת הכורסא ועוצם עיניים, ספק מנמנם ספק חולם.
"דני אומר שהוא לא ראה הונאה עצמית יותר גדולה ממני, בגלל שאני אוכלת פתית כל היום אבל עם חמאה דנית", היא צחקקה, "דני ממש מתעצבן מזה".
"למה את לא אוכלת", היא שואלת בדאגה, "אכלתי המון, כמה אני יכולה. היה טעים, באמת". "זה כל מה שאכלת, באמת, זה כלום. כל מה שהכנתי בשבילך, במיוחד את הדברים שאת הכי אוהבת".
"אז תשמרי את זה, תאכלו אתם. שיהיה לכם לכל השבוע".
"כמה נותנים לך עכשיו בעבודה שלך?", קוטע אותן האב, כמו מקיץ בפתאומיות מהזיותיו.
"קיבלתי העלאה לפני חודשיים. אני מגיעה עם הנסיעות לחמש וחצי ברוטו ובטח עוד חצי שנה יעלו לי שוב". היא אמרה את הדברים בהתגוננות."דני הולך לעשות הרבה כסף נראה לי, עם החברה שלו, אתה יודע שמאיי בי אם הציעו לו עסקה עם פוטנציאל אדיר? הם נורא התרשמו מהתוכנה החדשה שלו, והם מתים להפיץ אותה תמורת אחוזים….."
"הוא ממש הולך להצליח הדני הזה", היא אמרה בשילוב של ערגה ועוינות: "הבחור גאון".
"נו יופי, נהדר", אמר אביה, "ומה עכשיו הוא מרוויח?"
"עכשיו הוא בזמן ההשקעה, עוד אין רווחים, אבל הוא שם את כל מה שיש לו בפטנט הזה", היא אמרה בלהט, "זו השקעה לעתיד והוא יחזיר אותה בגדול זה בטוח".
"חבל שלפחות אין לו משכורת, משהו מהצד, שתוכלו להתגלגל לשכר דירה", הוא אמר.
"אבא! אתה תמיד חושב על הדברים הקטנים! אתה לא מבין שזה הימור שיוכל לעשות אותו מיליונר?"
"זה אי אפשר לדעת", הוא התרגז, "יכול להיות, ויכול להיות שלא. לא בגללו, לא תלוי בו, אבל את לא יכולה לדעת, אולי ישימו לו רגליים?  חבל שהוא עזב את העבודה הקודמת שלו שמה נתנו לו לפחות שש נקי ביד. ומה עם הביטוח מנהלים והפנסיה, זה לא הולך ברגל. עבודה כזו לא עוזבים". הוא חוזר לבהות במסך. 
"דני הרגיש שהוא מתבזבז בעבודה הקודמת שלו, הוא לא הגיע למיצוי שלו שמה. פשוט לא הרגיש שממצים את הכישרון שלו, הוא הרגיש שהוא מתבזבז, שהוא לא יצירתי, שהוא פועל בצורה מכנית", היא הגנה עליו בפאתוס,  "לפעמים צריך לקחת סיכון, אבא, לא כל החיים זה ביטוח".
"סיכון לוקחים כשיש גב", הוא מתעצבן ומסובב ראשו בחצי זווית אליה, "ואתם עם כל ההוצאות שלכם, לא יכולים לשחק".
הנה הכלב חוזר פנימה. בריצה משתובבת ועליזה הוא עט על אביה וליקק אותו. "שב שם, טוב, אל תהיה נודניק", אמר האב. הכלב התיישב לידו והתנשף. "הוא כל כך מגעיל" אמרה בתיעוב.
פתאום הוא פלט יללה קורעת לב, התכופף והקיא בבת אחת על כורסת שני המושבים לצידו של אביה.
"אוייש" צעקה בתדהמה, "מה זה?" גועל נפש".
"חנה", הוא קורא לאם שהיתה כל העת יוצאת ונכנסת מהסלון, אחוזת חוסר מנוחה כאילו לא התרגלה שהבת שלה הגיעה הביתה, "בואי הנה, בונד מקיא עוד פעם על הכורסא, תביאי משהו".
צלצול טלפון תפס אותה עם המטלית ביד:"יצחק, תענה
זה ניסים רוצה אותך". הוא קם ממקומו והיא הסתכלה בו, הוא כל כך עייף. "מה הוא רוצה", הוא נאנח בעייפות, אולי שכחתי לכלים בשטח, אמר כאילו לעצמו.   בטלוויזיה התחילה מהדורת החדשות. היא הגבירה מעט את הווליום אבל עדיין שמעה את קולו:
"ערב טוב, ניסים". אמר בקול חברהמני מעושה, והאזין לקול שמעבר לקו. ברגע אחד התקדרו פניו לחלוטין עוד יותר ממה שהיא מכירה אי פעם…………
"מה אתה אומר". אמר. הוא היה מופתע כאילו זרקו לעברו שק חול כבד.
"אז מתי הוא החליט על זה?" הוא הנמיך את קולו. הוא הביט אליה מעבר לכתפו והסתובב.
"והוא, אתה חושב יתן משהו?"
"טוב. אין מה לעשות. ככה זה. אתה אומר. אני מקווה שיוכלו לתת משהו כי אני פה לא במצב מי יודע מה… אתה יודע", הוא גיחך כאילו התבדחו שניהם על חשבונו של מישהו אחר: "אולי תוכל להרים איזו מילה שמה, אתה מכיר את המצב, תראה, לא נשאר הרבה"………
"טוב, אני מתקשר אליך מחר בבוקר ואתה מודיע לי?"
 "טוב, אז אני אשמע ממך. אתה תתקשר אלי? בסדר, בסדר".
הוא הניח בכבדות את השפורפרת.
"הכל בסדר, אבא?"
הוא נאנח, שפשף את עיניו והתיישב. צווארו נמתח לאחור על הכורסא הכעורה. הוא נראה שבור.
"הכל בסדר אבא? מה הוא אמר?".
"מה?" הוא שאל, פזור דעת.
"מה הוא רצה, מה היה כל העניין הזה?"
"הבנק מינה מפרק לחברה, כנראה שרוצים לחסל אותה", אמר בחוסר רצון בולט. הוא הביט במסך, והגביר מעט את הווליום שהונמך: השחקן בדרמה שעל המסך עמד בגבו לאישה נאה ואמר: "תודה סטפי, הצלת את חיי".
"אלוהים! אני לא מאמינה. איך זה קרה? אתם לא אמורים להיות חברה גדולה?? אוי ואבוי", היא אמרה בקול מלא צער ותדהמה. "מה תעשו, מה יהיה עם העובדים עכשיו? זה נורא, אויש", היא צריכה להנמיך את הקול ולא להכנס לפאניקה, דבר שרק יעצים את מבוכתו של האיש הזקן והעייף היושב מולה, "מה תעשה, כלומר, המפרק, הוא ישאיר אותכם, אולי בסוף תצאו מזה, הרי גם לכיתן היה סיפור כזה, והם יצאו מזה והם היו בהפסדים של מיליונים, אולי אתם צריכים להתייעל, והבנק רק ייעל אותכם, אולי זה יצא לטובה….. לא?" ניסתה להשמע אופטימית. הטלוויזיה היתה כבויה והוא המשיך להביט ישר אל המסך.
"זה לא רק ההפסדים של החברה", אמר ושפשף את מצחו.
"אז מה, מה זאת אומרת".
"הבעל הבית הוא זה שהסתבך כאן", הוא אמר, הכלב שליקק אותו עד עתה התרחק והתיישב בפינת החדר ליד הצלחת המזוהמת שלו.
"במה, מה הוא עשה?"
האם סיימה לשטוף את הכלים ונכנסה לסלון: "הוא משך את כל הכסף מהקרנות פנסיה, המנוול הזה", היא אמרה במרירות, "נכון יצחק? זה מה שהוא עשה, הוא הבטיח לכם שזה זמני והוא מחזיר את הכל עם ריבית. אבל הוא לא יעשה את זה עכשיו, הוא ישאיר אותנו בלי כלום, ידעתי שזה מה שיצא ממנו".
"אני לא אתן לו לעשות לך את זה", היא אמרה בזעם וקמה תוך כדי כך מהספה ונעמדה מולו, "פשוט לא אתן לנבלה הזה", סיננה.
"יעל", אמר בחוסר סבלנות תוך שהוא מגרד ללאף הרף את פרוותו של הכלב שחזר בנתיים:"את לא מבינה מה שהולך במדינה הזו, את לא חיה פה. יש מיליונים של מובטלים, הבנקים קיצצו את האשראי בכל הענף הזה, הוא לא היחיד".
"אני חיה פה ועוד איך", היא התרגזה, "ואני יודעת שצריך לעמוד על הזכויות שלך אחרת דופקים אותך מכל הכיוונים ומי שרק יכול", היא המשיכה לעמוד.
"אני נוסעת לניסים, הבן זונה הזה", היא רקעה ברגליה ואחר זינקה לעבר המפתחות שלה,  "אני יזכיר לו מאיפה הוא בא, ועוד כמה דברים. אני הולכת אליו ומצידי להעיר לו את כל הבית".
"את לא נוסעת לשום מקום", הוא אמר, "תעזבי אותו, מה את חושבת, שהוא יעזור לך, הוא בעצמו הסתבך, הוא והבעל בית באותה חבורה".
"אני נוסעת, ועוד איך, והוא יראה מה זה. הוא ישמע על העורך דין של דני. זה עורך דין טוב, הוא עשה הרבה בשביל דני והוא יודע להכנס באנשים. אתה בא?" נפנתה אליו, גופה אומר תנועות קצרות ואלימות. "הוא צריך לשמוע על הזכויות שלך, אתה מבין, הוא יראה שאתה לא אפס, חלש שאפשר לסדר אותו". היא נעמדה ליד הדלת ואחזה במותניה באסרטיביות.
"תלך איתה יצחק", אמרה האם, "אולי היא תעזור לך והוא יראה שאתה לא מוותר על מה שמגיע לך, נו תלך, אני אשטוף פה בנתיים, מלוכלך".
 בנתיים הבחין בונד בתכונה התייצב לצידה וקשקש בזנב.
האב קם בכבדות מהכורסא, "חכי, אני אלך להחליף חולצה".
ליד הדלת, על שידה חומה נח מכשיר הטלפון, היא הרימה את השפורפרת וחייגה. "דני, היי חמוד, זו אני, אתה בבית? תענה לי. הייי, חמודי, מה קורה? מה אתה עושה?".
 "איך היה היום שלך?". שאלה באהבה, "אתה מתכוון לצאת לאן שהוא יותר מאוחר?"…
"ארוע שקשור לעבודה שלך. טוב לא ידעתי על האירוע הזה בכלל. חבל שלא יכולתי ללכת לשם, אויש. הייתי באה.  אבל תשמע, עכשיו יש בעיה פה, ממש ברוך, אל תשאל". היא אמרה בהתנצלות, בעודה עומדת ומשחקת בשערה, "יש צרות עם אבא שלי במקום עבודה שלו, הם לקחו מפרק, והולכים לעשות לו צרות עם הפיצויים והפנסיה"….
"כן, כן.. אני יודעת, גם אני ידעתי באיזשהו מקום שזה יבוא. אתה יודע. הם חלאות האנשים האלה. אז חשבתי אולי, אולי נוכל לעזור לו".
"לא, לא מה שאתה חושב. אני חושבת שאולי כדאי לפנות ליורם, העורך דין שהוא יטפל בזה, כי הם ממש מרמים אותו". 
"אני יודעת שהוא בעיקר במסחרי, אני יודעת את זה, אבל הוא בטח מבין, אתה זוכר איך הוא נכנס חזק בבנק לאומי בתביעה של אבי גילון, נכון, שהוא בעל עסק של ביטוח, אבל בכל זאת, הוא שיחק אותה שם, לא?"……… עכשיו היא שותקת דקה ארוכה. היא מסתובבת ומאחוריה עומד אביה בחולצה אחרת.
"אולי רק תדבר איתו, בבקשה", היא מבקשת ברכות, "מה יש להפסיד?".< BR>הכלב שהמתין ליד הדלת וקשקש בזנבו לא יכול יותר לכבוש את תשוקתו לצאת וזינק עליה, הוא מלקק את אצבעותיה. "אוף", היא אמרה, "להורים שלי יש כלב חדש. טוב, יש לי פה משהו חשוב שאני חייבת לעשות, אז…". היא קטעה ואחר הקשיבה, "לא, אני לא אסתבך עם זה, את תדאג".
היא היתה מוטרדת. "לדני יש את האירוע הזה של אנשי מחשבים, חבל שלא הלכתי איתו, זה אירוע חשוב בשבילו, כי הוא תופס שם קשרים, וזה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו בשביל לבסס את השם שלו בתור עצמאי…." היא נאנחה, הטון המדוכדך שבו דיברה נגד לחלוטין את משמעות דבריה: "אז אתה בא?, בוא, בוא נלך אליו, אני לא מוכנה לשתוק על מה שהוא עושה לך".
הכלב שעט על אביה, נעמד על שתי רגליו האחוריות והביט בו בתחינה. "הוא בא איתנו", אמר האב. "הוא רגיל לבוא איתי".
"רק שלא יעשה לנו מזל רע", אמרה יעל, "מכוער קטן", היא רשפה אל הכלב בשנאה.
הם יצאו וסגרו את הדלת. האם לקחה את הדלי והלכה לאמבטיה למלא אותו במים קרים היא בכתה.
"זו המכונית של דני", היא התגוננה מראש, "הוא מת רק על טויוטה, חיכה שנים שיביאו אותה לארץ".
"לא היתה לו רנו בפעם הראשונה שהייתם אצלנו".
"הוא מכר אותה, את זו הוא קנה בליסינג, עוד חודש הוא גומר לשלם".
האב נכנס לכיסאו, והתיישב בו מאובן וקפוא כולו, כאילו התיישב על קרטון ביצים. כשהוא חוגר את חגורת הבטיחות היא חושבת: "הוא כמו תינוק, בחיי".
מהבגאז' היא הוציאה שמיכה ישנה ופרשה אותה על המושבים האחורים. "חסר לך שתקיא פה", סיננה. הוא התיישב על השמיכה וקשקש בזנבו.
"הוא גר עדיין ברחוב הארזים, הניסים הזה", שאלה בבוז.
"לא, איפה. הוא בנה בית בדליה, לא ידעת?".
"בנה, הא. ואיך הבית, בטח ערבי".
"לא הייתי שם עדיין". אמר בעגמומיות.
הם שתקו. פתאום נזכרה שכבר עברו שנים מאז היתה עם אביה באותה מכונית. שנים.
"למה אף פעם לא מאירים את המושב הזה", שאלה פתאום בכעס, "מאז שאני זוכרת את עצמי הכל חשוך כאן בלילה, אין טיפת אור. עם כל המכתשים שיש כאן בגלל הבניה, אפשר לעשות כאן דברים איומים למישהו ואי אפשר יהיה לעזור למסכן".
"הם חוסכים", הוא אמר. " הנה, בבית הבא".
 היא חנתה. "כבר תשע וחצי", אמרה פתאום בחשש, הוא לא ישן נכון?"
"לא חושב". הוא אמר וגירד בראשו. הכלב תחב ראשו בינהם.
הגבר שפתח את הדלת לא היה מפותע במיוחד. "הו! את מי אני רואה פה", אמר בחגיגיות מוגזמת: "אורחת פורחת הגיעה אלינו מהעיר הגדולה! שפרה! בואי תראי מה קורה פה", הוא הכריז בקול מלא עליצות, "יצחק! איזו מתנה הבאת לנו!…" אמר בלגלוג.
"אתה מכיר אותה", הוא צחקק בהתנצלות, "הבת שלי תמיד היתה אימפולסיבית, כמו אמא שלה".
"אני רוצה לדבר איתך", היא אמרה בזעף. "יש פה הרבה דברים שצריך ללבן".
"יעלי", אמרה אישתו. היא היתה בשרנית ואדומת הפנים ולבשה חלוק קטיפה עם פס זהב רקום בשוליים: "יעלי! כמה זמן לא רואים אותך, תראו איזה יפה נהיית. נו, טוב שאת באה לבקר את השכנים שלך לשעבר. מה את רוצה לשתות, חמודה? חבל שלא הודעת, הייתי מכינה עוגה".
"זה בסדר, שתיתי", היא אמרה בקרירות. 
"שפרה, תשימי מים מותק", מה אתם רוצים לשתות?" הוא המשיך עם פוזת המארח המושלם באופן מלאכותי ודביק: "או שאת רוצה כמו חריף, אולי את אוהבת יותר".
"מים, מינראלים יש לכם אולי?". "לא חומד, זה לאינטיליגנטים בתל אביב. אם את רוצה יש דיאט קולה, שפרה עושה דיאטה". 
יצחק, אולי תוריד את הנעליים, אמרה אשתו. תעשה לי טובה, תורידו. רק היום היתה העוזרת, והיא לא תהיה עד יום שני. בחיי, אני צריכה יותר עזרה בבית הזה, הילדים משגעים אותי. יפה הפסלים נכון, רק עכשיו הבאנו אותם מדרום אמריקה, מפרו. היה לנו טיול משגע, והחלטנו שאם כבר אנחנו עושים בית, כדאי להיות קצת יותר מיוחדים מכל הבתים שיש בשכונה, לא רציתי ללכת עוד פעם לחנויות הרגילות שכולם הולכים אליהם, בהרצליה, בנתניה, הכל אותו דבר. רציתי משהו יחודי. בואי, להראות לך את הבית? את הנשמה הוצאנו על הבית הזה. כמעט לא נישאר מאיתנו כלום.  איזה סיוט זה היה, סיוט. שלוש שנים בנינו אותו, ואל תשאלי איזה צרות עשו לנו במושב עם אישורי בנייה, זה הכל צרות עין אני אומרת לך. אנשים לא סובלים את זה שיש לך משהו משלך, ובעלי עבד מאוד קשה בשביל להגיע למשהו. נכון יצחק? אבא שלך יודע טוב מאוד שבעלי עבד קשה. כולם יודעים שהוא עבד קשה והגיע לזה בעבודה קשה, בזיעת אפו כמו שאומרים. אז זה הסלון שלנו, בכוונה לא עשינו הול בכניסה כי זה מחשיך את הבית. זה  הסלון שקנינו אצל מעצבים. תמיד ידעתי שיהיה לי סלון בסגנון כזה. נכון שזה מיוחד? אבל  מה שנותן לסלון את כל האופי לפי דעתי זה החלונות הפנורמים האלה, והתריסים ורטיקלים בגוון טבעי. היום לא הולכים יותר על הצבעי גלידה, רק גוונים טבעיים. יכולנו לשים וילונות גלילה חשמלים, אל תחשבי שאני לא יודעת שזה מה שהולך היום במודרני, אבל זה היה הרבה יותר יקר, ולא רצינו להוציא עיניים, נכון? וחוץ מזה זה השתלב לי עם הרצפת חמרה האדומה, הכל שמתי גוונים טבעיים בבית, גם בחדר, זה נותן חזות שקטה לבית ולא מנקרת עיניים. אף פעם לא הינו מנקרי עיניים. איזה דיבורים היו כאן כשהבאתי טפטים במיוחד משבדיה, איזה דיבורים. זה שהבאתי אותם לבד איתי במטוס, אף אחד לא יודע. לא משתלם לייבא דרך הסוחרים פה שלא יודעים מה זה הגינות, אומרים לך מחיר וחושבים שלא היית אף פעם בעולם ואת לא יודעת מה קורה. שני מושבים במטוס הייתי צריכה לקנות בשביל לסחוב את הגלילים האלה של הטפטים, הגב שלי נשבר. אבל ניסים לא יכול היה לעשות את זה למה שהוא אחראי מאוד בעבודה שלו, ויש לו עובד
ים על הראש, ועכשיו את כל הבעיות שיש בחברה, בדיוק כשנכנסנו להוצאה הזו עם הבית, איזה סיפור. תגידי? את לא שותה משהו? שאני אעשה לאבא ולך לשתות משהו חם? כבר אני עושה, אני עושה לכם סיבוב קטן עכשיו כשהילדים עסוקים, הנה, זה המדרגות אבל אם לא נוח לעלות במדרגות סיבוביות אפשר במעלית הפנימית, הנה כאן. עשינו מעלית כי ידענו שיבוא יום שאי אפשר יהיה לרוץ יותר בכל השלוש  קומות של הבית עם הרגליים הזקנות האלה. ומה יהיה כשלא תבוא עוזרת? צריך לחשוב על הדברים האלה. אני אומרת לך, מזל שהיה לנו את הבית הישן שההורים שלי השאירו בכפר, יכולנו למכור אותו עם השטח ולכסות את ההוצאות".
זו היחידת מגורים של הילדים, הנה, זו ליטל, ליטל מותק, הנה הבת של יצחק מתל אביב. את זוכרת שהיתה עושה לכם בייבי סיטר כשהייתם כאלה קטנים? ליטל כל היום במחשב, עם המשחקים שלה וכל יום קונים פה משחק מחשב חדש בבית. איזה הוצאה. אני אומרת לכם. ביחידת מגורים של הילדים יש להם הכל, הם צריכים לפתח עצמאות בגיל הזה. והנה גילי, גילי מותק? אתה זוכר את יעלי,שהיתה עושה לכם בייביסיטר? תראה כמה שהיא גדלה ונהייתה יפהפיה". הילד שהיה שקוע במסך הטלוויזיה הקטנה, הביט בחטף והנהן. 
"הוא אבא טוב, היא אמרה כשהיא שועטת במעלה המדרגות השיש הבהירות לקומה השלישית. "אבא פראנדואידי. כל הזמן דואג לילדים ובשבת הוא לוקח אותם לטויס אר אס וקונה להם צעצועים, הולך איתם למשחקי מחשב בקניון, עושה איתם הכל. הנה, תראי איזה חדר הוא עשה להם, בואי נעלה במדרגות, שמתי אותם בקומה שנייה כדי שלא יפריעו לנו, שידעו שיש פרטיות לאבא ואמא, החדר שלנו זה בקומה השלישית. את רואה, שמתי להם בחדר הכל, כל מה שהם צריכים. לשני החדרים עשיתי טפש באותו  צבע, שלא תהיה קינאה, וספריית מדפים שעשיתי בהזמנה מיוחדת, ולשניהם יש מחשב. יש שעות מחשב בבית הזה, מחמש עד שבע, שלוש פעמים בשבוע הם על המחשב, ויש להם שעת קריאה בשבוע, אני מקפידה על זה, ככה אני דואגת שיהיה להם משהו בראש". 
תשמעי, כבר ממש מאוחר", אמרה יעל בעצבנות, "ואני לא רוצה להפריע  לכם בבית, אני חייב לדבר עם ניסים".
"בבקשה, בבקשה, היא אמרה. תרגישי בנוח. רק בואי רגע תראי איך סידרתי את החדר שינה, אני נורא רוצה לשמוע את דעתך".
לאחר שסיימה להגיד לבעת הבית כל מה שרצתה לשמוע, היא ירדה למטה במדרגות, משאירה אותה לענייניה,  כשאביה כושל מאחוריה בכבדות. בית יפה, הוא אמר. היא לא אמרה כלום
מהמדרגות היא הבחינה בניסים שישב פשוט רגליים על הספה, הביט בהם וחייך. הטלוויזיה היתה פתוחה על דן שילון.
"אני רוצה לדעת מה קורה כאן", היא אמרה כשהתיישבה מולו. זה לא נשמע לי טוב".
"יעל! המצב של כולנו לא כל כך טוב וזה את לא יודעת, כי את לא נמצאת פה. אבא שלך עשה הרבה שטויות בחיים שלו, תמיד אמרתי לו, יצחק. תחסוך משהו שיהיה לך בצד, ליום צרה, איך אומרים, אי אפשר לדעת מה יהיה. נכון? גם את לא יכולה לדעת, את בחורה מוכשרת, אין מה להגיד, יש לך עתיד, אבל לפי מה שאני מבין מאבא שלך"……
"תעזוב אותי, התפרצה בזעף, "אנחנו מדברים על אבא שלי".
"ששששש, די", התחנן אביה, "בלי עצבים".
"היי, מה זה, מאיפה בא הכלב הזה", הוא נדהם פתאום. מבעד לזכוכיות הפנורמיות נשקף בונד. הוא הצמיד את אפו בתחינה לזכוכית והביט בהם, בעוד הוא מקשקש בזנב.
זה שלנו, גיחך האב, הוא נודניק גדול, איך הוא הצליח לצאת מהאוטו אני לא מבין, הממזר, הוא צחקק, "כמה יצא לכם בסוף לשלם על התוספת בנייה?" הוא שואל בעניין.
"אני רוצה שתסביר לי בדיוק מה קרה? זה נכון שהבעל בית רושש אתכם, לקח את כל הכספים של הפנסיה לכיס שלו", היא התפרצה בחמת זעם: "למה שתקתם עד עכשיו?
"מי אמר ששותקים? עושים!" הוא זרק בבוז, "יש מי שעושה ויש מי שטומן את הראש בחול כמו אבא שלך! נכון יצחק? הלו?"
"ורק מי שלא שותק יכול להסתדר, הוא בא לבעל הבית ואומר לו, אני יודע על זה ועל זה, ואני צריך כך וכך כסף לכיס, בלי שיעבור דרך הנהלת חשבונות. ומה את חושבת? הוא לא נותן בלי לצפצף? אבל אבא שלך היה איך להגיד את זה, הוא עובד טוב, אבל הוא נאיבי וגם קצת עקשן, עם הגישה הישרה שלו ככה עם הראש בקיר. בגלל זה הוא לא יעבור לחברה החדשה".
"חברה חדשה? איזה חברה חדשה", שאל האב, נדהם, "לא אמרו לי על זה כלום".
ניסים!! זעקה פתאום אישתו מהקומה העליונה, זעקה שהדהדה בקול הבית! השפנים! הוא ישחט אותם!
הוא זינק מהכורסא ודהר אל הדלת. "לך, לך משם, כלב מטומטם" צרחה שפרה, "ניסים!".  הוא רץ החוצה אחוז טירוף, והמחזה שנגלה לו היה מזוויע. אחד השפנים הקטנים בלול שהחזיק מאחור היה אחוז, נוטף דם בפיו של הכלב. הוא פרפר, והשמיע זעקות מחרידות, מזוויעות עד שנפטר. האחרים צווחו מפחד והתרוצצו בלול הגדול אחוזי טירוף: "שפרה!!!!!!!" זעק ניסים, "איפה הנשק?"
"במחסן, המחסן, מהר, הוא יהרוס את הלול", היא צווחה.
"היי! היי! , מה אתה עושה, בוא הנה,", היא זעקה וזינקה אחריו. הוא רץ למחסן ויצא ממנו את הרובה ביד ובצאתו היא קפצה עליו ועל ידו החמושה. במכה אחת עם הקת על ראשה הוא הפיל אותה ארצה, אל העשב הרטוב מממטרות שעבדו כל אחר הצהריים. "אבא!", היא צווחה וניסתה לתפוס את האיש ברגלו ולנשוך אותה, ואז שמעה את הירייה, ירייה אחת מפוצצת אזניים, ממיתה. היא חשבה שאחר כך לא תשמע יותר דבר, אבל היא שמעה. הכלב הגדול נפל ונחבט בקרקע  כמו שק, מופתע לגמרי ממה שהפיל אותו.  
 

עוד
פוסטים