החדר הנכסף

Date

1. החגים ורצף ימי החופש שנפרשים במלוא תובענותם לפעילות אינטנסיבית מעלים שוב את המאווים הנואשים כל כך לחדר משלך. חדר שאפשר יהיה להימלט אליו כשהכל גועש כאן, כשאין חדר בבית שלא זרוע חלקי צעצועים ונייר שהוא מולל, ערימות כביסה שצריך לכבס ולקפל לארון, שלא נכתש תחת הדציבלים הגבוהים והמתח השקט וההרסני. מקלט.

כשהפנטזיה מנסה לקבל עוד נפח ותפריט ואני מדמיינת מה הייתי עושה בו, החדר מקבל אופי נזירי, שלא מתאים לי כל כך. אני רואה בו מיטה, מדף ארוך אחד עם הרבה ספרים, ושולחן כתיבה עם המחברת האפורה שקולטת את המחשבות שלי לפעמים. אם יהיה לי לפטופ בטח אגלוש למרחב הבריחה הקבוע שלי.

אבל אין בו מוזיקה, למרות שהיא מהגואלות העיקריות שלי בדרך כלל, ואין בו אנשים ואין בו הסחות דעת. אבל כשאני חושבת לפעמים על התקופות בהן גרתי לבד אני לא מתגעגעת בכלל. העוגן שמפשר לי להחזיק את החדר הזה (בדמיון כרגע, ובטח כך זה יישאר), הוא האנשים האלו בחיי שלפעמים, במיוחד בחגים, מוציאים אותי מדעתי, אבל בלעדיהם, הוא ריק ומפחיד, ויש בו אין עצום.

2. לפעמים הוא מביט בי, ואני מבינה שאף פעם, מעולם לא אהבו אותי ככה. ויותר מזה, גם לא יאהבו, כולל הוא עצמו, בן השלוש.

3. אחד מהתחביבים המהנים שלי הוא overhearing מקרי, כלומר ציתות מזדמן לבריות שנקרות על דרכי. לפעמים המשפטים שלהם כל כך מושלמים שהם נתקעים בראש ומשודרים בו אחר כך ימים אם אני מצליחה לכתוב אותם, אחרת זיכרון הטיפקס שלי מעלים אותם. האיכות המיידית שלהם, תמיד מפתיעה אותי, תמיד חזקה ומושלמת מכל דיאלוג כתוב. הייתי משחזרת אותם עכשיו ממעבה הטיפקס והמחברת, אבל בן השלוש מחבל פה בכל, וצריך שוב להרגיע את הרוחות או לפחות לספק מענה אנרגטי הולם לצרכיו.

4. איך זה ששני אנשים לא מספיקים?

 

 

עוד
פוסטים