קולה של אמא

Date

בזמן האחרון אני שומעת בהד של המחשבות את הקול של אמא שלי, וזה מפחיד נורא. הקול המריר שלה, הקורבני, מאשים ורדוּף כאחד, חודר מתחת למשפטים הקבועים שלי, זה משגע אותי. חשבתי שמחקתי ביסודיות כל זכר למסרים שלה, והנה בערמומיות היא משתחלת לאימהות שלי ומשתלחת בה כמו וירוס שאי אפשר לפרמט. הפסקול שלה שזור בסיטואציות יום יומיות, חרישי לרוב, אבל יש מצבים שבהם הוא רועם בחזית המציאות שלי. כשאני מתלוננת, בעיקר כשאני מתלוננת.
פעמים רבות לובש ביתי הנוכחי, המשופץ והמסוגנן את כתלי הבית ההוא, שהיה ביתם של הוריי. הבית הוירטואלי מהעבר, שאינו קיים עוד, מתלבש על הבית הנוכחי שלי וחונק אותו באווירתו, באותם מסרים שהיו תלויים על השפריץ המחוספס, הקיר הפנימי באותו בית. שבת היא המוקד שמעלה אותה באוב. שבת הדחוסה במבחני אימהות, בקירבה וחסך. בנתינה ובאנוכיות קהה.
כשיש לך מדיח כלים משוכלל של AEG מוזר לשמוע שוב את אמא שלך בוכה מעל ערימת כלים מטונפים שהשאירו שלושה ילדים ובעל מהדור הישן. ובכל זאת, בשבת לפנות בוקר, כשהילד ניעור ודורש את החלב שלו, וקשה למצוא כפית נקייה, את שומעת. וכשהפעוט נרגן ודורש תעסוקה יצירתית בעוד ערימות הכביסה נוגשות בך, ואת יודעת שלא תהיה לך נשימה אפילו דקה, את סותמת את האוזניים, כי היא צועקת. לכל אמא יש הטריקים שלה לנשום קצת, לי יש קלטות וידיאו חנפניות לילדים, וכשאמא שלי החליטה לצנן אותנו קצת היא פשוט ניקתה את הבית, לפעמים במשך חצי יום, ושלחה אותנו לשחק בחוץ, בטבע הפראי שהיה החצר שלנו, ושרץ נחשים, עכברים וזוחלים אחרים. לא הוכשנו מעולם, בדרך נס, אבל למדנו הרבה. מאז לעולם איני משוטטת בשדות ריקים, וגם לפעוט איני מתירה להיכנס לשום סבך שאי אפשר לראות את תוכנו. היו לה, לאמא, הרבה תוכניות לשלב אימהות עם חופש מקסימלי ליצירה ועבודה. אינני יודעת מה בדיוק ביקשה ליצור, אבל הדחף בכל אופן בער בה, והזין בחימה את טענותיה השפוכות כלפינו וכלפי אבי. אני רוצה לעשות משהו עם החיים שלי, היא נהגה לומר. לצאת קצת מהמקום המסריח הזה.

כשהצעיר בין הילדים היה בן חמש ואני כבת עשר, היא ניסתה להשתלב לראשונה בחייה בעולם העבודה ולממש את התוכניות האלו. היא עבדה כחדרנית במלון, והביאה לנו לפחות פעם בשבוע שוקולדים קטנים עטופים בנייר כסף, מאלו שהניחה לאורחים על כריות השינה המתוקה שלהם, ואני החבאתי בקופסת קרטון כדי לשחד את מי שיכלו לקדם את המעמד החברתי שלי.
מאז החלה לעבוד הבית סבל מאי יציבות בתחום הניקיון וההזנה השוטפים וזה המיט על המשפחה מתח ובושה.במיוחד כששתי השכנות ממול, רבקה אלמוזלינו ומזל לוי, היו יושבות במרפסת ממול, ומותחות ביקורת, "ראיתם איך התלבשה בבוקר? ראיתם כמה היא מתאפרת? הקטן עוד מרטיב, בטח, יש לו מצוקה נפשית בגללה". למרבה המזל, זה לא נמשך הרבה זמן כי תוך חודשיים בערך אמא פוטרה.
אחרי שבוע רצוף שהכביסות נעשו במשורה, קורי העכביש נרקמו בפינות התקרה ובלילות היינו מתקשות להירדם, אחותי ואני בשל מריבות צרובות בבכייה, הלך אבא לדבר עם המנהל שלה. באותו יום היא חזרה הביתה,  מובסת, סירבה לומר לנו דבר, והאריכה בשתיקה ועישון מתמשך מול כל תביעותינו.
מאז אותו יום  ניסתה לעבוד במתפרה, בחנות פרחים ובקייטרינג, ובכל פעם שם לזה אבי סוף בדרכים שונות כשחש שאין מספיק אמא בבית והילדים לא מטופלים מספיק. מאז חדלה לעבוד בחוץ וחזרה להקדיש עצמה לילדים ולבית הוא הלך ודעך. כבר לא סילקה אותנו החוצה מהבית כדי לנקות אותו במשך חצי יום, אלא משכה את העניין עד הערב, ולפעמים עד הלילה. ביום ישבה ועישנה, והאזינה לרדיו, היא השתגעה על שירי שנות השישים של ניל סדקה, ואלביס, רומנטיקה שיש במקום אחר. אחרי שעישנה, שמעה רדיו, והתמרקה בבושם של פארה פוסט, ואחרי שאבי גער בה, החלה לנקות, לפעמים עד שתיים בלילה. .
 במקום מקרוני עם בשר טחון שאהבה להכין לנו פעם נתנה עכשיו הרבה שימורים וירקות חתוכים עם גבינה 9%, ולחם אחיד. לא התחשק לה לבשל עוד. בערב שבת היא נתנה תרנגולת שלא נצלתה מספיק ויכולת לחוש את שינייך מחטטות בורידיה הריריים מידי מתחת לעור השרוף.
לך יש הכל, אומרת לי אמא בדמיוני, עיניה הכבויות מאשימות, תובעות להתחלק איתי בזכיותיי. מכונת הכביסה והמייבש, חדר עמוס צעצועים, וטלוויזיה 29 אינצ' ווידיאו שמשתמשים בו הרבה מול כל השעות המתות שלה, בהן התבשלה על דוד הכבסים בחצר, חבלי הכביסה המאולתרים, עוגות טורט שוקולד עם קרם וניל שצריך להכין לילה מראש בכל שבת, ולהקת שופטים דורסנית, בעלה, השכנים, בני המשפחה האחרים.
בשבת בבוקר, כשנפרסת במוחי רשימת "המוכרחה לעשות כדי להיות אמא ורעיה ראויה", אני מדליקה את הרדיו כדי לחפש את "על בטוח", תוכנית הרדיו מהילדות, ומתחילה לנקות את הררי הראיות הרודפניות, האבק,  החיתולים הפזורים, שאריות האוכל המבאישות, שאחריהן יבואו אחרות ועוד אחרות. ובתוך כל אלו אני מבקשת לשרטט שוב ושוב את השבילים בהם קיימת דרך מילוט. והיא איננה גם עבורי. 

1968, תקוות גדולות

 
 
 
 
 
 

עוד
פוסטים