לאבד ילד/ה

Date

בשנים האחרונות אני שומעת לא מעט סיפורים אמיתיים לגמרי על ניתוק קשרים מוחלט בין הורה לילדיו המבוגרים כבר, מסיבות שונות, ומאוד משונות.

הבת שניתקה קשר עם אמה השתלטנית והביקורתית, האם שנהגה להתקשר אליה מידי יום ולשטוח את קולנותיה על הגרוש שלה, אביה, להכפיש אותו באוזניה, וגם להתלונן בפני הבת כמה היא רעה ואנוכית כלפיה. בסוף הבת הוכיחה את הטענה והדפה אותה לגמרי מחייה. אולי לא במקרה היא מעידה על עצמה שהיא "ביצ'ית", נראה שמסרי אמה הושרשו בה למרות התאיינותה מחייה.

או האב העריץ שניתק קשר עם ביתו, לאחר שאחרי נישואיה והולדת ילדיה, חדלה לשמוע להוראותיו, והפסיקה לראות בו כל יכול.  עלבונו היה כה גדול עד כי גם כשנתקל בה במקרה בסופרפארם, בעודם עומדים בתור מקביל, הוא התעלם לגמרי מקיומה, משל הייתה זרה.

הבן שהתכחש לאביו, למרות שעברו 15 שנה מאז עזב את אימו. יום אחד פשוט גדע כל קשר ומגע ביניהם, העלים אותו ממציאות חיוו. האב באחרית ימיו כיום, והבן מוסיף בסירובו לקיים איתו שום קשר שהוא.

בלי להפוך את הבלוג הזה לטלנובלה, אני מהרהרת ללא הרף מה בין הורה לילד יכול להצמיח שינאה ממיתה ליחסים ביניהם, ואיך היא משמידה את הצורך הגנטי והביולוגי להתחבר ולהכיל בעולמם את ההורה/הילד איתם ניתקו את הקשר. מובן שכאם, האפשרות לנתק קשר עם ילד נראית לי על אנושית ומפלצתית בהרבה. ועם זאת, כמו שהספקתם לדעת, לא גדלתי בוונדרלנד, איפה שהיא לא תהיה, ואני מכירה את הפינות החשוכות שיחסים עם הורים יכולים להגיע אליהם. אכזבה נערמת על אכזבה, ועוד אחת, ועוד אחת, בסוף הן הופכות להר עצום, מוגלתי, ואטום, בעיקר אטום, שמצמיח ניכור גדול. זה כל כך מפחיד אותי. הכי מפחיד אחרי מוות.

ועדיין, אני מבקשת להאמין שלא כל הפינות חשוכות וסגורות. שלא כל הדלתות נעולות. לפעמים האי אפשר והאין סיכוי הוא רק עקשנות, ופגיעה אנושה באגו, שיכולה להירפא עם המילים הנכונות. והרצון שלא יכול למות, גם אם הוא זעיר ופצוע.

עוד
פוסטים