אבות, איפה אתם

Date

אוגוסט מחק לי את הדיסק. זה שעליו יושבות מגירות הזיכרון שלי. זה לא רק החום הגיהנומי, הלחות המתעללת בכבוד האנושי שלנו, זה גם, כן, החופש הזה. החופש שרוב ההורים זועקים בו לרחמי האל, אל כלשהו, או לרחמי סבא וסבתא, שיקחו אותם קצת…. אה, כן. חוץ מהאימהות הרגועות באופן כה רוחני, שהחופש זו הזדמנות נפלאה בשבילן לזמן פורה ואיכותי עם הילדים, עשיר במשחקי דמיון ויצירה. כשחוקרים איפה הן רכשו את השלווה הזו מגלים בדרך כלל עובדה אחת: אבא בבית. שותף פעיל.

אבל למה זה כל כך לא מפתיע שרוב האבות ממשיכים לעבוד כרגיל? ואני לא מדברת על אלו שחייבים לעבוד, אלא על אלו שיכולים לקחת חופשה ולהתחלק בעול וגם באחריות – ואתם יודעים מה, גם ברגעים היפים, ההרמונים, כן, הם קיימים, אני מודה. למה הם לא עושים זאת כחלק טבעי מהמטלות ההוריות שלהם? אוקיי, לא עשיתי שום סטטיסטיקה, אני מדברת על התרשמות כללית בקרב חברות ומכרות פורומים. כי הם יודעים, הם יודעים שלהיכנס למעגל ההפעלות של אוגוסט מפרך מכל משימה שתוענק להם בעבודה (בהנחה שמדובר בעבודה שאינה פיסית). ובעיקר הם יודעים שאנחנו שם, ואנחנו לוקחות זאת כמובן מאליו שזה התפקיד הטבעי שלנו.

אני לא מנסה לייצר פה עוד מניפסט פמיניסטי מתלהם, אני מנסה להבין למה הם לא בבית. אשמח אם אבות יגיבו לפוסט הזה.

עוד
פוסטים