רק קצת דם

Date

"אני רץ על הגשר
והילדים אחרי
יונתן
יונתן הם קוראים
קצת דם
רק קצת דם לקינוח הדבש
אני מסכים לחור של נעץ
אבל הילדים רוצים
והם ילדים
ואני יונתן"

מתוך "יונתן / יונה וולך".

 

את הטקסט המלא אי אפשרי להביא כאן בגלל נושא זכויות היוצרים.

בגלל השיר הזה, שצרב את תודעתי בגיל צעיר, אולי 14, קראתי לבני הבכור יונתן. כשאני מספרת על זה מביטים בי באופן מוזר ומעירים שזו בחירה אכזרית. הם בטח מתאפקים להוסיף שגם מטורפת.

אבל אני חושבת שאם טקסט רודף אחרייך, את צריכה להיכנע לו. במיוחד שהזדהות עם הפרשנות שלו לא עזבה את הנוף הילדותי שלי גם בתודעה הבוגרת.

כמו שפעם ר' אמר לי על מערכת היחסים בינינו, "הדפוס כבר קיים", וידעתי שלא יכולתי לעשות עם זה כלום, אני יודעת שאחזור בזיכרון שלי מידי פעם לגשר, ואיש לא יהיה שם בשבילי.

אבל בשביל יונתן כן.

אני ערנית כמו תנשמת לכל סימן של התעמרות או הצקה מצד ילדים כלפיו בגן, מה שכל אמא מכירה בגדר תופעת יום יום, ומנסה לחסל אותה בידיים חשופות. מעל לראש שלו, כדי שלא ירגיש את הדרמה והעלבון, ולא ייכנס לתפקיד שאני נכנסת אליו בקלות. הוא יונתן, אבל אחר ממני, אני מזכירה לעצמי, ואני מנסה לשזור בתוך התמימות שלו כלי נשק שונים ומתוחכמים, ובעיקר אהבה עצמית שאין למי שמסכים לחור של נעץ, ולהיות נרדף.

ואני מזהה היטב את האינסטיקנט החייתי שמתעורר מול התמימות הזו, גם בהם וגם בי, כאמא, בדרך כלל להגן, לפעמים לדגדג את האלימות הפנימית שלי, ולנסות לרסן אותה. הם הרי רק ילדים.



עוד
פוסטים