הג'יפ, אין עוד מלבדו

Date

שני אירועים אתמול, בהפרש של 20 דקות. אני מבצעת פניה ימינה אחרי וידוא שאין מכוניות המגיחות משמאל, ברחוב ראשי בהרצליה פיתוח (ללא רמזור או תמרור). באמצע הפניה צפצופים חדים, וג'יפ טויוטה שחור, ענק ומכוער חותך אותי ודוהר לו קדימה, אל עבר הרמזור של כפר שמריהו. אני דולקת אחריו ורואה במושב הנהג ילדה, ילדה בערך בת 18 לדעתי, שכבר הפנימה את תורת הנהיגה והנימוסים בכלי שלה.

קצת אחר כך, ברחוב האוניברסיטה, רמת אביב. ג'יפ שחור, עוד אחד, לא קלטתי את המותג, ועל שמשתו האחורית יש מדבקה לבנה: "אין עוד מלבדו….". בפנים יושב איש אחד, גם הוא גדול כמו הג'יפ שלו, והוא אפילו לא יודע שהכלי זה האלוהים שלו.

לפני כמה ימים הרג איש בגי'פ מפלצת אדיר מימדים שאותו קנה בחצי מיליון שקל, אישה וילד במכונית פיאט פונטו זעירה, אחרי שדהר בצומת ולא הבחין בהם. הם נמחקו, ואולי היו מחוקים עוד קודם, בעיני האנשים שנוסעים בג'יפים, ולא רק בעיניהם כמובן.

 

 

כשאני נוסעת בצומת הזו וברבות סביבה, אני נאלצת לתמרן בין מאות ג'יפים שחלקם לא מבחינים בי, מיתמרים בגובהם מעל ההמונים הפשוטים הנוהגים ברכבם הרגיל, חצי מטר גבוה העולם נראה כנראה הרבה יותר חופשי מאנשים קטנים בחתיכות פח, הרבה פחות צפוף, משחרר, הגובה, וכנראה שההגה הגדול מעניק תחושת כוח בלתי מרוסנת לחלקם, מלבה יצריות שמאפשרת לדהור, לשעוט, קדימה.

זה לא הג'יפ, אומרים לי כשאני מדברת על זה, זה האדם שנוהג בו. אולי זה מעגל, שאי אפשר להפריד, האדם הבוחר את המכונה הזו, והתחושה שהיא מעניקה לו, או התכונות שהיא מעלה מתוכו. לא שאין נהגים בכלים אחרים שנוהגים בצורה מכוערת, אבל הג'יפ, בגודלו המאסיבי משדר אדנוּת, כוחניות, כיעור, וכשזה מצטלב עם התכונות ההן יש לזה כוח שמאיין את הסביבה בשתלטנותו.

השבוע דמיינתי את כל הג'יפים במדינה עולים באש, בוערים, מתכלים. זה עשה לי טוב.

עוד
פוסטים