בשבח במחברת, בגנות המחשב הנייד

Date

הדחף התמידי הצרוב באישיות שלי, לקום וללכת, לעשות דבר אחר, הוא אויב האימהות שלי, ויותר מזה, אויב הזהות.

כמעט לעולם לא יכולה פשוט לשבת, רגעים ארוכים, עם עצמי, ללא הרעש וההמולה של עשיה, מטלה, חיפוש אחרי דבר נוסף שיגרום לי שובע, סיפוק. אלו שחיים לידי קוראים לזה קופצנית ותזזיתית. אבל כך אני שומרת על מרחק מעצמי, מאותה "הוויה", שהיא היא עצמה, ללא שום ייעוד, נושא או ריגוש זמני.

אם לחזור למשפט הראשון, אימהות היא אויב הדממה הפנימית הזו של ההוויה. ילדים הם מסיחי דעת מעולים, וכשאני שוקעת פנימה אל הרגשות הבסיסיים שלי, מערכת ההפעלה הראשית של אי סיפוק, חידלון, דכדוך, ניכור עצמי, הילד שלי, נוכחותו הפיסית או המדומיינת מקפיצה אותי החוצה מהם, כמו אדם שנפלט בעזרת מקפצה תת קרקעית מבריכה תובענית. 

גלגלי ההצלה שבהם אני נאחזת חוץ מהילד הם האינטרנט, קניות, בתי קפה, אוכל בכלל, חברות, טלפונים, נהיגה, ניקיון, סידורים. אבל כולם מתבררים כעשויים קלקר נמס במהירות.

 

מריונטות. מופע רחוב בברצלונה, 2005

הכתיבה אינה כזו. היא חליפת הצלה אמיתית כי אפילו פסקה אחת יכולה לעגן בתוכי מנוחה של כמה שעות לפחות. אותו שקט נכסף. כשאני מצליחה להיבלע לתוכה יש שם בהירות, והמצולות אינן נראות  כה אפלות וטובעניות. אבל אז תמיד מגיע אותו רגע שפתאום אני מגיחה החוצה מהאינטימיות הזו, נזכרת בפניו של הילד שלי, מדמיינת שהוא זקוק לי נואשות, או משימה שאני חייבת לבצע אחרת העולם יקרוס, והחדרים הפנימיים שבים ומתמלאים אבק. ואז הכתיבה נדחית לעוד כמה ימים או שבועות.

 

לפני חודשיים רכשתי מחשב נייד. LG, נושא זיכרון של חצי ג'יגה, 4500 שח בעשרה תשלומים באופיס דיפו. בפנטסיות שקדמו לקנייתו, כמה שנים לפחות, הוא היה המושיע שלי. המכשיר שיגרום לאצבעות שלי לתקתק לבד מעצמן ממש, את כל הפרקים והאפיזודות שמחכים שם, ממתינים להשתחרר מהתודעה, בספר הזה, שחלקו אמנם כבר כתוב במחשב הביתי, ואפילו מוּגהּ ע"י מגיהה מקצועית (חברה).(כותבים מגה בלי ו', אבל אין לי את הניקוד המתאים במקלדת).

 

הייתי בטוחה שהקופסה האפורה הזו, עם מכסה המתכת הבוהק תחלץ אותי מהבית, רעשיו, צרכיו, עומסיו, שהיא תהיה פסל החירות שלי. תמורת כמה שעות שיזקפו לחובתי בחשבונאות הזוגית/הורית מידי שישי שבת, וכמה עשרות שקלים לבית הקפה הזה, שנמצא בשכונה שלי, שיש לו קומה עליונה אותה מנצלים הרבה אנשים עסקים חובבי סיגרים בחלקם למצער, וסטודנטים קמוטי מצח, החמושים בלפטופ משלהם.

אבל זה לא קרה כמובן. הגישה האלחוטית לאינטרנט טרפדה את החלום הבוהמייני הקטן. הרי האינטרנט, ובמיוחד האתרים הקהילתיים ממסכים את המקום ממנו צפים הרגשות, התובנות הרגשיות, שמובילים לטקסט. נכון, יכולתי לנתק, אבל לא עשיתי את זה, בדרך כלל. זו הבדידות המציקה שלחציה שוב ושוב על כפתור "התחבר", לי לא הייתה יכולת לומר לה לא, כתיבה היא אחד העיסוקים הבודדים בעולם. לפעמים גם אימהות היא כזו.

אז חזרתי למחברת. חלק ניכר מהטקסט בספר נכתב בבית הקפה הזה, שאין בו שום קסם, השראה, ייחוד, או סגנון משלו. הוא חלק מרשת שסניפיה משדרים אחידות בטעם ובחוויה. כתבתי במחברת שורות A4 עם כריכה אפורה. אחר כך נערכו הניסוחים ושופרו במחשב הביתי. פעם או פעמיים כתבתי בסופי שבוע מהמחשב המשרדי, אבל זה לא עבד טוב. אני זקוקה לזרים סביבי, להתרחשות שאינה מערכת אותי, ואף על פי כן היא מתנהלת מולי, כדי שאוכל להימלט מן האימה שמסיבה הבדידות ההיא. זו שבחדר העבודה הקטן שלי משתלטת לגמרי על החלל סביבי.

ועכשיו חזרתי אל המחברת. האפורה כבר סתומה במילים שכעת אני מרוחקת מהן, אין לי חשק לקרוא בהן שוב. וזו המחברת הורודה.

 

 

 

 

עוד
פוסטים