פיחס, קרוקס

Date

קשה להאמין שעוד לא ראיתם אותם בהמוניהם, בתקופה האחרונה אי אפשר להימלט מהוירוס האופנתי המכוער שהשתלט על כל המדרכות בעיר, ואפילו במקומות העבודה והבילוי; סנדלים כעורים מפלסטיק לא ברור, עם פתח בעקב, או רצועה ובמגוון צבעים זרחני שאמור להקהות את כיעורם הבוטה, המגוחך, הדווקאי. מתחשק לשאול את הנועלים אותן שאלה אחת : "מה זה לעזאזל אמור להביע"?

 

השבוע הם התנפלו על שדה הראיה שלי מכל עבר, בחנויות המוצפות בהמוניהן, על מדרכות העיר, במסעדות, בבית החולים שהייתי בו היום (מוצדק דווקא, עבודה קשה על הרגליים), על גיסתי ובמשרד פרסום.

לא הייתי נדרשת לעניין, בריה נטולת שיק שכמותי, לו לא היה מדובר במתקפה משולבת, וחצויה כל כך. לא רק שאני צופה בהם בכל מקום, עומדים במאותיהם על ווים בדוכני החנויות, כמין מיצג מתריס של אי טעם, אלא שגם הם משמשים נושא השיחה הלוהט ביותר בפורום האימהות החביב עלי, ומכל סוגיה אפשרית: מה הצבע הכי חם, איך משכנעים את הבעל להתמכר לזה, ואיך מורידים את זה מהרגל אחרי שנכנסת.

כן, מדובר בממשק רגל נוח, נשבעות כולן, כזה שמשתקעים בו ואי אפשר לחזור אחורה, אבל הלא לא מדובר באנשים עיוורים, או בלתי מעורים בענייני אסתטיקה, לא יתכן שהם לא יודעים בסתר ליבם שהם קורבנות של מפגע משפיל במיוחד.

אפשר לראות בזה עוד נגע קיבוצניקי על האופנה האורבנית, השלוכיות כאמירה של :"לא שמים על האטרקטיביות שלנו, תן לנוח", בשילוב עם הנטיה המקומית הכללית "לשים עלי משהו נוח ולצאת" שהרבה מעצבי אופנה מנסים לתת לה מענה. זו גם לא הפעם הראשונה שאנשים הגונים מאמצים פריטי אופנה שהופכים אותם פסולי חיתון וחברה מיידים, למשל כפכפי אילת דאז, טרנד המוקסינים או שקפקפי הפלסטיק האיומות.

אבל איכשהו יש לי תחושה שהמאמצים אותם, בדרך כלל, הם אלו שקצת השתקעו בפוזיציה הזוגית/בורגנית שלהם בחיים והם שטים בהן כחלק מהשגרה הלא סקסית שהם מטפחים. אולי זו תיאוריה דבילית, אבל גם אם (שוב) הכללתי, תסבירו לי איך מי שנועל אותם חושב שמישהו או מישהי יערגו לחלוץ אותן ממך בחושניות. זה מעליב אפילו לראות אותן ליד המיטה.

עוד
פוסטים