"שנים לא היינו בסרט"

Date

אני זוכרת, כשעוד הייתי רווקה נטולת, והייתה לי רק חברה אחת עם ילדים, היא סיפרה לי ששנתיים הם לא הלכו לראות סרט. התגובה שלי הייתה תערובת של חלחלה, ביקורת, וצער על אלו שחייהם התרבותיים נכבו.

כעסתי עליה, פשוט כעסתי על כך שהיא ביטלה את הדברים שהפכו אותה למה שהיכרתי, את ההנאות התרבותיות והבלייניות שלה, את החשקים האישיים והאנוכיים שלה. איינה את כולם לטובת ההתרכזות בילדים והנאותיהם/חינוכם. באותה תקופה אני דווקא התרכזתי בהם במנות מוגברות. מועדונים, קולנוע, קריאה ומוזיקה היו הדברים המרכזיים בהוויה התרבותית שלי והייתי משוכנעת, הו התמימות הארורה, שכך יישאר, לא חשוב מה יהיה הסטטוס שלי.

שש ומשהו שנים אחר כך, אני אמא לאחד ועוד אחת בדרך, וכשכתבתי את הפוסט הקודם, חשבתי על כמה הרבה זמן לא הייתי בשום בר, (לא בר מסעדה), וכן, לא היינו בסרט שנה בערך, אני הייתי עם חברה לפני שלושה חודשים. במושגים של פעם זו חרפה, וגם במושגים הערכיים שלי בכלל, שעוד לא נשחקו לגמרי. גם לקחת סרטים בDVD זה לא זה, בטח כשנרדמים ללא הרף מול המסך.

 

כי אמנם מועדונים וברים לא חסרים לי בכלל והם לא חלק ממה שאני מגדירה "שמירה על צלם תרבותי", אבל מותר להודות (בכאב) שגם אנחנו נשאבנו, נטחנו, נכתשנו ונעלמנו במכונה הזו שנקראת "חיי משפחה", זו שיש לה שעון אכזרי משלה – 22:00 היא שעת כיבוי אורות ונפש. (לאחרונה בגלל ההריון זה גם 21:00 ומטה).

כנראה שאי אפשר להימלט מזה, אני לא מכירה זוגות שאצלם המצב הוא אחרת והם שמרו על הגחלת הזו. כולם מתכנסים להוויה המשפחתית, עם הטיולים ואירועי ההפעלות היצירתיים עם הילדים,  שיתפתחו להיות בני אדם נבונים ובעלי מטען תרבותי.

פינות חי במקום ג'ונגל חיי הלילה, ג'ימבורי במקום זיונים. ואם הקינה הזו נשמעת לכם בנאלית, וכדי להמנע מהמחשבות שיש לי בנושא, עטופות הפסיכולוגיזם, אני ממליצה לקרוא את הספר של ג'ודית וורנר, "טירוף מושלם", בו היא מהללת את הנשים הצרפתיות בתוכן חיה מספר שנים, המקפידות על הטקסים הזוגיים שלהן ועל מקומו של הבעל בחייהן גם אחרי שהפכו לאימהות. אצלנו הן היו זוכות לקיתונות של ביקורת על היותן אימהות מזניחות ואנוכיות.

"היו לי חברות בצרפת", מספרת וורנר בספר, "מהן אמהות לשלושה או לארבעה ילדים, ועקרות בית במשרה מלאה, אבל מעולם לא פגשתי אישה צרפתייה שחייה התנהלו אך ורק על פי הפעילויות של ילדיה. מעולם לא פגשתי שום אם, עובדת או שאינה כזו, שלא יכלה "למצוא זמן" לקרוא ספר או לסעוד ארוחת צהריים עם חברה, או לצאת מדי פעם לארוחת ערב. גם לא פגשתי שום אם שבזבזה את מעט הזמן הפנוי שהיה לה על אימוני כדורגל לילדים או על פגישת עוגיות של תנועת הצופות שתהקיימה בשמונה בערב"…. "שום אישה המעוניינת לשמור על חיי המשפחה שלה (שבמרכזם עומד, בסופו של דבר, בעלה) לא הייתה יוצאת בערב לפעילות המיועדת לילדים. רק בן אדם מעורער בנפשו יעשה דברים כאלה. רק אישה שאינה נותנת את הדעת על עצמה במידה מספקת. אישה החוששת, אולי, להתבגר".

עוד
פוסטים