שחר מגן – שחיטה שחורה

Date

כבר שלושה ימים שאני נשאבת לספר היפהפה והכשרוני בצורה יוצאת דופן של שחר מגן, עוד ערב אחד ואני מסיימת אותו, וזה יהיה חבל מאוד.
שחר מגן הוא עורך התרבות בynet, קולגה וידיד שלי. אבל אם לא הייתי אוהבת מאוד את הספר לא הייתי כותבת מילה. לעזאזל עם כל הגילוי נאותים שבעולם, וכל ההבהרות וכל החשבונות הקטנוניים שלא כותבים דברים טובים על חברים – הכותב הזה מוכשר באופן מענג ומקומם כאחד. כן, אני גם מקנאה.

 

ממש לא יודעת למה הגדיר שחר בתחילה את הספר שלו כמותחן, וכך הגדירו גם ביחסי הציבור של ההוצאה, כי זה ממש לא מותחן. זה רומן פסיכולוגי העוסק בישראליות שלא נחשפת ומטופלת מספיק בספרות העברית, זו ששורשיה הם ההתיישבות העובדת, החקלאית, שמתגוררת במושבים ובקיבוצים.  ומנסה לשרוד את התמורות החברתיות והכלכליות שמטלטלות את החברה הישראלית בעשור או שניים האחרונים. ברקע יש גם אמירות חדות ושנונות על המתעשרים החדשים שנוהרים ליישובים האלו בשביל "איכות חיים", הניו אייג'יות האופנתית ששוטפת את חלקם, והסיאוב, הסיאוב הגדול שלא התחיל בעשור הזה, אלא שורשיו הרקובים נטועים עמוק בהוויה ההתיישבותית, הרבה קודם. מובן שמאבק ההישרדות מחמיר את ההתדרדרות המוסרית הזו, ובאמצעות סיפור עלילה מרתק על תעשיית שחיטת הבקר בגליל, הוא מביא את עולמם המדמם של העוסקים בה, בשחיטה, מדמם מאלימות מודחקת, אפלולית וחסרת רסן, שצפה בחיים של כולם, וטורפת אותם. ואי אפשר כמובן בלי המתח הפוליטי עם השכנים הערבים בגליל, שהוא עוד נדבך בבניית התיאוריה החברתית עתירת הדם והאלימות הזו. קשה שלא לפרש את הספר כאלגוריה חברתית פעורת מעיים, (דימוי אחרון, מבטיחה) למרות שאני לא בטוחה שמגן או עורך הספר, שמעון אדף, ישמחו לפרשנות הזו. גם הפסיכולוגיה הפרסונאלית של הדמויות, בראשן רוּצי הבלתי נשכחת, בנויה באופן שמזמין את פרויד וחקייניו לשעת הקריאה. מחוויות הילדות המבעיתות שלה, יחסיה עם הוריה ואחיה, ועד הטרגדיה של יחסיה עם בעלה.
אבל עד כאן הגילויים ומכאן, לכו לקרוא.
עוד על הספר, באתר טקסט – כולל פרק ראשון

עוד
פוסטים