אטום אגויאן, טכנופוביה ורעיונות נדושים

Date

בראיון צפוי משהו לאורי קליין, מדבר הבמאי (מהאהובים עלי בקולנוע) אטום אגויאן על התמה המרכזית של רוב סרטיו; הניכור וההרס שנגרמים לאנושות מההתפתחות הטכנולוגית וריבוי ערוצי השידור האישיים והמסחריים. "ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, והמהירות שבה אנחנו יכולים להביע את עצמנו מתעצמת", טוען הבמאי, "כך גם גדל הפער בין האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו ליכולת שלנו לבטא בעזרתם את מה שאנחנו מרגישים באמת. הגודש התקשורתי והטכנולוגי ששוטף אותנו גרם לנו להיות לאנשים שאינם יכולים עוד להתרכז בשום דבר. כל כך קל היום להסיח את דעתנו, שכבר שום דבר אינו באמת בעל חשיבות. אנו מוצפים בבידור עד כדי שיכחה מוחלטת. אבל השיכחה הזאת אינה גורמת לנו להיות פגיעים פחות או מיוסרים פחות; להיפך אפילו. הבידור האין-סופי אינו מונע את המצוקה הנגרמת מתחושות של בדידות ושל ניכור, שרק מתגברות.

"אנחנו דורשים שיספקו לנו אקשן כל הזמן, אקשן אין-סופי; אבל ככל שהמציאות שבה אנו חיים מיוצגת בעשרות ובמאות תוכניות טלוויזיה, על גבי עשרות ומאות מסכים, כך הממד הפיסי של העולם שבו אנו חיים הולך ואובד, וכתוצאה מכך אובד גם הממד הפיסי שלנו עצמנו, של הגוף שלנו ושל הזהות שלנו. אנחנו חושבים שכתוצאה מהגודש הזה יש בידינו יותר מידע, אבל ההיפך הוא הנכון. אנחנו יודעים פחות ומבינים פחות. נדמה לנו שאנחנו בשליטה, אבל בעצם אנחנו מאבדים אותה. צדק מרשל מקלוהן כשדיבר בזמנו על כך שהמדיום הוא המסר. הטכנולוגיה כיום מתפתחת במהירות כזאת שאין זמן לקרוא את המסר שכלול בה, ובעובדה הזאת נעוצה סכנה גדולה למהות האנושית כולה".

נראה כי אגויאן מצא אוזן קשבת אוהדת אצל קליין, שבין שורות הביקורות שלו מובעת תדיר תערובת של חרדה וסלידה מ"העולם החדש" הזה שמייצגים האינטרנט והטלוויזיה במתכונת הריאליטי שלה. כאינטלקטואל לאינטלקטואל, שניהם מצאו שפה משותפת שמתגעגעת לעולם התרבותי האירופאי שהכלים האסתטיים והתוכניים בו מורכבים ואיטיים יותר, ואלו מגלים כמובן התנשאות וזרות כלפי סמלי המדיה החדשים. זה לא נאמר בלגלוג, אני מעריכה קלאסיקנים כשהם מגובים בעולם תרבותי כל כך עשיר ומרובד כמוהם, אבל הייתי רוצה להתייחס ולקרוא את דעתכם כמי שנטמעו כבר בעולם לו הם בזים במיוחד לשורה הזו " ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, והמהירות שבה אנחנו יכולים להביע את עצמנו מתעצמת", טוען הבמאי, "כך גם גדל הפער בין האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו ליכולת שלנו לבטא בעזרתם את מה שאנחנו מרגישים באמת".
האם הקלות הטכנית של ההבעה מסרסת את האמירה ואת הרגש האמיתי? בעיני זו תפיסה מיושנת ולא רלבנטית. הבלוגים מוכיחים דווקא את ההפך לדעתי, הם מעצימים את האינטנסיביות הרגשית בשל הזמינות של היכולת לעסוק בעולם הרגשי שלנו, ובעיקר בשל התגובות . האם ללא האפשרויות האלו עולמם הרגשי של הבלוגרים היה מורכב ואותנטי יותר? אם אני מתבוננת בעצמי, אחרי כתיבת בלוג בת שלוש ורבע שנים, אמנם לא בתדירות גבוהה כל כך, אני לא חושבת שזה המצב. אני יכולה להודות שהכתיבה בבלוג היא אבן נגף מסוימת בכתיבה הספרותית שאני עוסקת בה בשנים האחרונות, אבל היא לא היחידה, וקשה לי לדעת כיצד הייתה מתקדמת לולא הבלוג, שמשמש גם מעין מכשיר אימונים ובדיקת הקוראים שלי. הבעייתיות בשילוב שתי ה"צורות" של הכתיבה כעבודה, היא שהבלוג משמש פורקן מהיר מידי, ולעתים לא מספיק מושקע, מבחינת הרעיונות שאני רוצה לחלוק לגבי הורות ובפרט אימהות, משום שלחיצה על "פרסם" היא כל כך קלה וזמינה, ומשום שהחיים דחוסים מידי ויש עוד מטלות הנושפות בעורף. אולי בעצם המשפט הזה מוכיח במידה מסוימת את הרעיון הנדוש משהו של אגויאן. אני צריכה לחשוב על זה, כשיהיה לי זמן.

עוד
פוסטים