מה יש לך לדאוג, ב א מ ת

Date

מאז שהמציאות שלנו טולטלה לתוך טייפון של כאוס וחרדה אני מוצאת שבני האנוש סביבי, גם באינטרנט וגם מחוצה לו, נחלקים לשניים, בערך.
אלו שחרדים בגלוי, במוצהר, כמובן שעל סקאלת החרדה הם נמצאים במיקומים שונים, אבל הם מדברים על זה, ולפעמים גם מלבישים עליה אופי חרדתי כללי ובלי קשר למלחמה (היי, אל תסתכלו עלי).

החלק השני, המעצבן יותר לטעמי, הם אלו שנוזפים בכל אלו המשתייכים לחלק הראשון, מתנשאים עליהם, קוראים אותם לסדר. "מה קורה פה, אני רוצה להבין, רק אני לא בפאניקה?" שאלה גולשת אחת בפורום שאני מבלה בו די קבוע. מיד הרגשתי מותקפת על רכרוכיותי, על החוסן מפוקפק שאני מציגה במחשבות לחפש איזה מקלט בדרום עם הבן שלי.

האמת היא שזה לא מפתיע ולא חדש, זו התנהגות פסיכולוגית צפויה וישראלית לגמרי בעיני.
אנשי ה"מה את דואגת, יא היסטרית", הם מריונטות של מנגנוני ההדחקה שלהם הנשלטים על ידי חרדה תוקפנית במיוחד, עוצמתית בהרבה מאלו המחצינים אותה. הבעיה היא שהתוקפנות הזו יוצאת החוצה, בניסיון לשלוט ולהקטין את עוצמת החרדה של האחרים, מכיוון שזו מציפה אותם עצמם, ומוציאה אותם מהשליטה הכל כך קדושה בעיניהם.זה באשר למנגנון הפסיכולוגי שמניע את הדינמיקה שלהם. אבל יותר מעניינים הם הקודים חברתיים שמניעים את הדרמה בדינמיקה כזו, משום שעם כל הכבוד להיותנו עם המאופיין בתקשורתיות, דברנות, ומוחצנות יחסית לחברות אחרות, יש קודים סמויים שאי אפשר לא לקלוט, באשר לכיצד נתפסים בני אדם חזקים בשעת משבר, וכיצד הם צריכים להביע את מצוקתם.

זה נכון לכל תחום, וגם ליחסי הציבור של המוות, כפי ששר פעם דן תורן. אפילו מצלמות הטלוויזיה מביעות דעה על אנשים הזועקים ומאבדים שליטה בהלוויות יקיריהם, או במצבי לחץ כמלחמה ופיגוע.
ראו את ההערצה הגלויה ומנוסחת בכל אמצעי המדיה לקור הרוח של נעם שליט, אבא של גלעד החטוף, איזו האדרה של מה שבמקום אחר וסיטואציה אחרת ייתפס כבעיה רגשית, ואני ממש לא רוצה להעליב אף אחד. אבל אפשר להשוות את היחס שהופגן נניח לאבא של בני אברהם, שהפגין ביטוי אמוציונאלי בהרבה, והאופן שבו פנו אליו בתקשורת והדיאלוג איתו היה מעמדה אחרת לגמרי, ולא פעם ביקורתית, על אי עמידתו בקודים של שליטה עצמית ולשון ההמעטה. אנחנו, התקשורת וצרכניה, מעריצים במודע ולא במודע את לשון ההמעטה, את האיפוק הבריטי והביטוי המסורס, המווסת בעוצמתו, וזאת למרות שרובינו בכלל לא שייכים לאקלים הפסיכולוגי הזה (טוב, למעט בני ציפר). ואולי משום שהשליטה הרגשית הזו, הצחיחות האמוציונאלית והחיים בתוך אירוניה דקיקה אינם מושגים במציאות שלנו, אולי דווקא בגלל זה הם כל כך נערצים כאן. הייתי אומרת שזו ערגה של מפסידנים, סירוס רגשי קולקטיבי של פחדנים גדולים.

עוד
פוסטים