תנו מראה למאיר שליו

Date

אחר הצהריים התראיין הסופר מאיר שליו לציפי גון גרוס בגלי צה"ל על המלחמה ועל עוד מאמר שנון שפרסם היום בידיעות אחרונות. שליו תקף את המיליטריזם המאצ'ואיסטי המתלהם בדברי אהוד אולמרט ודן חלוץ, שהפכו את המלחמה ברטוריקה הנוכחית שלהם לחגיגה של כוחנות שחצנית גברית.

קצת אחר כך שאלה אותו גון גרוס מה הוא עושה כשיש אזעקות ונפילות קטיושות במקום מגוריו (עמק יזרעאל). שליו ענה בנימה מאוד לגלגנית שהוא לא עושה דבר. איש הרוח לא מניח את העט מידו וממשיך לכתוב, "אין לי מקלט ואין לי ממ"ד, אני גר בבית ישן, אני שומע אם יש עוד משהו חוץ מסירנות, שומע אם יש שריקות, ואין, אז אני ממשיך בשלי", ענה הגיבור. אחר כך גם התייחס לחברו א.ב יהושע, הוא סיפר שטלפן אליו למקום מגוריו בחיפה וגם הוא כידוע מסרב לעזוב את העיר המופגזת "יהושע הוא לא איש של קרבות", אמר שליו, "הוא ממשיך לכתוב, הוא כבר בשליש האחרון של הרומן שלו". (התמליל כמובן מהזיכרון).

לשליו נדבקה כבר אירוניה אישית משלו, עם ארומה מתנשאת לכל מילה שהוא מוציא מהפה, ובימים כתיקונם, אם יש פה כאלו, זה משעשע. אבל קשה לראות איך סופר כל כך חריף לא מודע לכך שהוא פסל את הגנרל והמנהיג על השפה המאצ'ואית שהם משליטים פה, ובעצם עושה משהו די דומה, או לפחות מושפע מההוויה הזו,  עם כל הפוזה של "תעזבו אותי מהשטויות האלו, בחייכם, שאני (ויהושע) אניח את חרבי, סליחה, עטי, וארוץ למקלט בגלל כמה סירנות מגוחכות? קטן עלינו".

אתנחתא

הייתי מקדישה לשליו את האלבום הגדול והעל זמני שהקשבתי לו היום בנסיעה לנתניה. "אין לבחור", של פוליאנה פראנק, שאם זכרוני אינו מטעני, חלקו נכתב כתגובה לאירועי לבנון הקודמים. ההאזנה לו היא עדיין חוויה מסעירה, לעתים מצמררת, על אף שאני לא מזדהה לגמרי עם חלק מהמסרים הפוליטיים שלו בקונטקסט של המלחמה הנוכחית, שגם בעיני ההדיוטה, כמו בעיני שליו, היא מוצדקת.
ובכל מקרה, איזה הישג עצום זה לפוליאנה פרנק, שהם שרון בן עזר ורזי אחיה, שהאלבום שומר על כוחו הטקסטואלי והאמנותי גם היום.
זה הטקסט שאני רוצה להקדיש לו משם. מתוך שירונט:

עוד
פוסטים