הערגה לאבוקדו

Date

זהו פוסט מנותק.
זו אינה עונת האבוקדו. הוא מצוי בקושי בשווקים ובמרכולים, ורוב הפירות קשיי קליפה ובשר. עטיפתו צפודה לרוב בעת הזו, וצבעה ירוק כהה מידי שמשתרגים בו ורידים שחורים.
אבל מחירו הופך אותו לאקזוטי עוד יותר. 45 לקילו בירקניה של היקרן האנטיפת בשינקין/אחד העם, 30 שח לקילו בהיפרנטו. שני אבוקדו בינוני עלו היום בסניף הקרוב לביתי 20 שח, קוויאר, אמרה העומדת בתור לפניי. מוכר הבשר השכונתי סיפר כי כל הסושיות הוציאו אותו מהתפריט בשל דרישותיו המופרזות.
אבל אבוקדו הוא פרי הפכפך שקשה לאבחן את צפונותיו במגע שטחי בכל עונה בשנה. גם בחורף עונתו הרשמית, הוא מטעה פעמים רבות, כשהוא קשה, הוא נותר כזה גם ימים רבים בסלסלה המשתזפת בפינת המטבח, ובסוף משחיר מבלי לספק את העונג שהבטיח בהמתנה אליו. כי עבורי אבוקדו רשום תחת הערך מענגי חיך, במקום גבוה ברשימה, מאז הייתי ילדה, אז היה בר השגה בהרבה.

בשרניותו החמאתית, המתמוססת בטעם אופייני כל כך, במיוחד כשהיא מתנגשת כימית בזרזיף לימון, היא התעלות חושים מושלמת, וכשהוא טוב, הוא נס על הלשון, כשהוא רע, הוא נורא כמו בגידה מרושעת. כמה מין האבוקדו האיומים שבאו אל פי סיפקו טעמים מרים, עוקצניים בבוסרם, טעמים של פרי שמת זה כבר ולא השאיר שום זכר לחיוניותו ולחותו, אלא נותר משחה עמומה ועצובה שמתהדרת בקליפה קרטונית גלית.

 

אבל אבוקדו מוצלח הוא סיפוק כפול, אין בו נזק מתמשך כמו הבצקים והחמאה, עם שומני הטראנס הנוראיים, שגם הם חלק מאותה רשימת עונג, ולמרות שהוא משמין, הוא עתיר בתכונות תזונתיות שמסייעות להדמים את האשמה הקבועה. זיכרונות אבוקדו משמעותיים במיוחד יש לי מקוקטייל סרטנים ואבוקדו בבית קפה פאריסאי, שאכלתי עם בן זוגי לשעבר בשנת 1995. נדמה לי שגם מיונז היה במנה הזו, מה שמסביר אולי את קלקול הקיבה המזעזע שקיבלתי באותו יום, ששלח אותי למיטה במלון למשך שלושה ימים מתוך שישה בעיר הזו. אבל השילוב הכל כך לא מוכר אז הסב לי הפתעה וריגוש גמור . זה היה אות, בעייתי אמנם, לפתיחה של הוללות קולינרית אכסטטית בימים שאחרי קומי ממיטת המלון. אבל את הקוקטייל הזה לא מצאתי שוב.

זיכרון עמום בהרבה הוא של מסעדה מפוארת בלימה ,בירת פרו, בשנת 1989, מנוגדת לגמרי לאופי הטיול שלנו שכלל אוכל אקראי נחות וזול, עם הרבה סבל לאותה קיבה. המסעדה הגישה סביצ'ה, אז לא ידעתי מה זה בכלל, דגים נאים שונים עם ממרח אבוקדו כתוספת. הדג הנא הייתה התנסות נועזת, הוא הושרה בלימון, והיה לו טעם קשה מידי לחיך פרובינציאלי כמוני. אבל האבוקדו היה מושלם, מסאג' חיך מנחם ומוכר, עם שום ולימון וכוסברה (אהובתי), אם אני זוכרת, שריכך לי את החוויה הנועזת מידי של הדגים הנאים.
ואחר כך הגיעה ההיכרות עם הסושי, שמבחינתי ללא אבוקדו, בעיקר בקונוס עם שרימפס קליפורניה ופלחים חסונים ומדויקים שלו, אינו מצדיק את המאמץ והתשלום.
אבל אלו שייכים לתקופה הבוגרת, שבה אני יכולה לשלם על עצמי, ובוחרת את התפריט שלי. בילדות שלי זה היה אבוקדו בשל תמיד , על לחם לבן אחיד מהמכולת, או מעורבב בידי אבי עם גבינה 9%, או לימון ולפעמים סחוג, וזו הייתה ארוחת ערב שלמה במשך שנים. אני עדיין רואה את הפרוסה הזו בדמיון לפעמים, ומרגישה את הטעם ההוא של האבוקדו והסחוג על הלשון. אני כל כך שמחה שיש לי היום גם טעמים אחרים.

 

לעדכונים על פוסטים חדשים במייל אפשר להירשם למעלה מצד שמאל. שבת שלום

עוד
פוסטים