מפלצת האיילה בטיפול

Date

בשבוע האחרון אני מתמסרת למרתון צפייה של הסדרה ששבחיה מאחדים בקונצנזוס נדיר את העם ומבקרי הטלוויזיה (בצדק) "בטיפול". בDVD הצפייה היא לפי דמויות ולא כפי שהיא מוצגת בטלוויזיה, וכך יש לי אפשרות בכל פעם לצלול לדמות אחרת ולחיות את חייה, למשך מספר ימים.
התחלתי עם איילת זורר, "נעמה", המשכתי עם רמי הויברגר ועלמה זק, "אורנה ומיכאל", וביומיים האחרונים אני מתפלשת בדמותה הדוקרנית והאובדנית של מיה מירון, האיילה.
נותרו לי עוד שני פרקים, והסצינה הקשה ביותר בסשנים הסוערים איתה היה לצפות ביחסה לאמה, כשזו הופיעה בקליניקה של ראובן, אסי דיין.

איילה שונאת את אמא שלה כמו כל מתבגרת כמעט, אבל התסריטאי ניר ברגמן הצליח לזקק את השנאה הקפריזית הטינאייג'רית למשהו שהוא רוע טהור, סאדיזם נפשי במהותו המייסרת. אורלי, האם, בגילומה של ליליאן ברטו, מצליחה להפוך ליד ביתה לצל מפוחד, המתחנן לחיבתה של הבת, וזו מזהה את החולשה הזו ורומסת אותה ללא רחם, במפלצתיות מקפיאה.
אני אמנם אמא לילד בן ארבע וחצי ועוד אחת בדרך, אבל בראש כבר מתרוצצים לי תסריטי אימה עתידיים על היחסים הצפויים לי עם ילדי המתבגרים. זה נובע גם מוידויים מסמרי שיער שאני שומעת וקוראת באינטרנט, בתקשורת, בדיבור מתמשך על הצורך להחזיר את הסמכות ההורית, ולא פעם אני מביטה בפניו הבהירות, האוהבות כל כך של בני, שמביא לי פרח אדום דביק במרכזו בכל פעם שהוא חוזר מגן המשחקים ושואלת את עצמי, מתי הוא ישנא אותי. מתי אפסיק להבין.

הם אומרים לך לא להפסיק לחבק ולהיות שם עכשיו, כי אחר כך כבר אי אפשר יהיה, הם כבר לא רוצים אותך. לא צריכים אותך יותר. ראובן אומר לאיילה שהיא צריכה את אמא שלה, ולכן לא מפסיקה להתעלל בה. כשאיילה מתארת את אמא יקרה כפתאטית, כל כך פתאטית, טיפשה, חלשה, חונקת. מתחשק לי להחזיר אותה במקל קסמים לבטן של אמא, להתחיל מחדש, מהמקום שבו הזדקקה לה בצורה הכי טוטאלית, ולחוות אותה שוב כאמא. אולי שם בעצם מתרחשת הבגידה הגדולה שהמטפל תמיד מנסה למצוא. בכל פעם שאני בורחת למקום אחר במקום להיות עם הילד שלי, אני חושבת על זה.

עוד
פוסטים