רק כשאת אמא, תשובה לבועז כהן

Date

בפוסט של עמליה רוזנבלום "הסקס נפל מתחת למיטה עם כל המוצצים", כותב באחת התגובות בועז כהן את טרונייתו נגד אימהות תלונתיות, מקטרות, ממורמרות. אני מניחה שהוא חשב גם עלי ספציפית, כשהוא כתב את המילים האלו: "נשים מפונקות, שלא מוכנות לשלם את המחיר", זו הכותרת, והטקסט: "אני חושב שהנשים המודרניות מאוד מאוד מפונקות ומאוד לא מחוברות לרצונות האמיתיים שלהן. צר לי. אני רואה את זה קורה שוב ושוב ושוב. נשים שמקוננות על זה שלקחו להן, שתו להן את החופש שלהן, את הגוף שהיה להן, וכו' וכו'.
זה מדהים אותי בכל פעם מחדש, כאילו… מה? לא ידעתן? באמת לא ידעתן שזה ככה? חשבתן שזה פיקניק? שלהביא ילד לעולם זה סבבי-באבי?
אני לא הופתעתי מכלום. שום דבר לא הפתיע אותי. קראתי ספרים וידעתי למה לצפות. היה לי ברור לחלוטין שהחיים הולכים להשתנות. ששום דבר לא יהיה כשהיה.

אני פוגש המון המון נשים שפשוט מתעלמות מזה. מגיעות אל האמהות כשהן לא מוכנות לשלם את המחיר הכבד שנדרש, אבל המחיר הזה הרי ידוע מלכתחילה! והן אומרות: "זה כל כך קשה…אני הרוגה… אין לי זמן לעצמי…" – ואני נדהם: רגע, לא ידעת? באמת לא ידעת שזה הולך להיות ככה?
הרי בעולם המודרני אף אחד לא מכריח אף אחת ללדת ילדים. ברגע שהחלטת להיות אמא ולהביא תינוק לעולם, בבקשה שימי לב לתג המחיר. הוא שם. צריך רק לשים לב".

באמת בועז? תג המחיר נמצא שם? איפה ? בתעמולה הרודנית של החברה הישראלית ש"ילדים זו שמחה"? וש"ילד אחד זו לא משפחה"? בלחץ המשפחתי והחברתי להביא ילדים בכל מחיר, עם או בלי בן זוג, כי בהם טמון המימוש העצמי העילאי של הנקבה היהודיה? כל תיקי הדמוגרפיה, העם היהודי הנרדף, השעון הביולוגי המותקן בגופינו מיום היוולדנו, והנורמאליות החברתית מונחים על גבינו הנשי, ובתיקים הכבדים האלו אין אף נרתיק קטן לשאלת המחיר. לא מצאו לו מקום, עד שהגיע האינטרנט, שבו החלו הורים, ואני ביניהם, להפיץ את השמועה הזדונית. כן, ילדים זה לא בדיוק מה שחשבנו. וזה לא הפוסטרים בטיפת חלב שמשקרים לדורות שלמים של הורים.

האם באמת יש כאן חינוך מקדים להורים, או למתכננים להיות הורים לגבי מה שמצפה להם? ומה יקרה לילודה אם תהיה הדרכה כזו, כולל התנסות פעילה? אם יהיה כזה, החברה הזו תהיה שפויה יותר, לדעתי. אבל זה לא יקרה כנראה, כי הכוחות הפועלים מונעים אותה במתכוון.
בגיל 32 מאוד רציתי להיות אמא. זה לא היה שם תמיד, זה היכה בי בעוצמה גדולה רק בגיל 31, בערך, והתובנה הזו, התשוקה להיות אמא, ככל שהייתה זועקת ושתלטנית, הייתה גם נעדרת כל ידע מוקדם לגבי מה מחכה לי ולו. אני לא מניחה שהייתי מתחרטת, אבל דברים רבים היו שונים בהיערכות שלי למציאות החדשה.
אני רוצה לטעון בזהירות שאולי הרבה זוגות לא היו מגיעים לגירושין אם היו חווים טעימה מוקדמת של מה שמצפה להם, ומחליטים לפיכך אם הם מתאימים להיות הורים ביחד . ואני חיה עם אבא של בני, שמבקש, ומותר לו שאכבד זאת, לא להביא אותו לכאן, את דעותיו, תחושותיו וחוויותיו במסע ההורי והזוגי שלנו. אבל כשנוהגים לומר כי השנה הראשונה בהורות היא מבחן מפרך לזוגיות לא מגזימים, להפך, וזה גם לא שנה, זה יותר מזה. לפעמים זה כל החיים.
די משעשע אותי לקרוא בתגובתך את המילים: " קראתי ספרים וידעתי למה לצפות". אני לא מכירה אף ספר ישראלי שמניח באומץ את העובדות הקשות לפתחם של הורים, על הקושי שמצפה להם. והרבה יותר גרוע, רוב מכריהם של ההורים ישקרו להם, פשוט ישקרו לגבי הנכון להם. לי יש חברות שהודו שנמנעו מלחשוף בפני ובפני אחרים את תמונתו המפורטת לפרטים, הקטנונית, והמפחידה של העול השואב בחיים שאחרי התינוק/ת. והם ימשיכו לעשות כך, כי "לא רצינו להפחיד", "רצינו שגם את תחווי את זה", "התביישנו שכל כך קשה לנו". זה כל כך מקומם שלבלוג שלי הייתה ועודנה ישנה שליחות מסוימת לעשות ההפך הגמור, לחשוף, לדווח, להציג. זו האמת גבירותיי ורבותיי, רוצים לקפוץ פנימה?

אני מבקשת לתת תג של לגיטימציה זוהרת לכל אלו שמתלבטים אם לעשות את הצעד הרה הגורל הזה, להביא ילדים לעולם. אני מבקשת להצמיד ולהבליט אותו גם לאלו שמתלבטים אם עשו נכון אחרי מעשה. בעיני אלו התחבטויות לגיטימיות למי שאנחנו, בהתחשב בסוגיית המחיר.אלו המביאים ילדים בצורה עיוורת ואוטומטית לא מעניינים אותי, אני קצת מרחמת עליהם ועל האינרציה שבה הם בוחרים לחיות את חייהם.
אני מוכנה להודות באי נחת מסוימת שאני שואלת את עצמי לא פעם אם אין בתלונות שלי על ההקרבה הגדולה הזו מידה של פינוק, אנוכיות אולי. אני כותבת על כך לא פעם בבלוג ובטור בynet. הגעתי לאימהות הזו אחרי שנים רבות שבהן למדתי לספק את הצרכים שלי בעצמי, לחפש פתרונות לחסכים שלי לבד, לדבוק בשיטה הקפיטליסטית שבה אם תתאמץ מספיק להשיג את הדברים החשובים לך, תשיג אותם, לפחות חלקית. כשהושלכתי למציאות החדשה, לא היה לי מושג שכל הטקטיקות האלו לא יעבדו יותר, שאני צריכה לגייס כוחות הישרדותיים אחרים לגמרי, להבין שלא הכרתי את עצמי, לא כך; כשאומרים שהורים טריים לא ישנים בלילה, זה לא מספיק. זה לא מגלה פיקסל אחד מהתמונה הכאוטית והכאובה שבה חוסר השינה בא עם פטמות פצועות מהנקה לא מוצלחת, (עוד מיתוס שחייבים לנפץ מיד, שהנקה היא פעולה טבעית), עם גוף דואב מחתכים שונים, עם חסכים גופניים ונפשיים שפוערים פיהם בעוצמה, ובעיקר עם תדהמה עצומה וחורכת, על כך שאת, אדם שלמד להכיר את עצמו כמסוגל להתמודד עם בעיות גדולות לעין שיעור, לא מצליח להרגיע את התינוק הצווח הזה.

 

 

ג'וליאן מור, בסרט "השעות". מי שראה את הסרט מבין למה התמונה כאן.

זה הפצע המדמם ביותר אצל אימהות חדשות לדעתי, מהדברים שאני שומעת וקוראת, בחיים ובאינטרנט. יותר מהחתכים, יותר מהלילות הערניים, זו חווית האימהות ככישלון עצמי, התבוננות במראה אכזרית שמשקפת את חולשתך העצומה במערכה הזו שבה את אמורה להבין ולהכיל את כל צרכי התינוק, לספק לו את יצרי הקיום המיידי והעקיף במשך 24 שעות ביממה, ולפעמים את תוהה אם את בנויה לכך. זה ספק שקשה לחיות איתו.

אין האונים הזה אינו מופיע רק בימים ובשבועות הראשונים. ילדים מניחים לפתחך כל חייהם צרכים תובעניים שלעתים את חסרת יכולת מולם. הסף שבו את נפגשת עם ההכרה הנוראה "אין לי מה לתת יותר" הוא סף התהום הנמוכה ביותר שחוויתי.

 

חוויה מטלטלת כזו של אין אונים, יכולה להיות מובנת רק אחרי שאת אמא. ולא תמיד ניתן לתרגם אותה לפרוטות רגשיות כאלו, בטח לא אם אתה הבן זוג, הגבר בתמונה. הגבר שרוצה בסוף היום שתשכבי איתו, שתהיי האישה שלו כמו אז. שתחווי תשוקה באותו מקום שבו את חווה חוסר שלמות כל כך משסע. חוסר שלמות שלובש צורות שונות, למשל ההתבוננות בצעירה הזו ברמזור, שכל כך דומה לאיך שהייתי ולעולם לא אחזור להיות, עם הגוף הזה, עם החופש הטוטאלי והבטחון הזה. אני כותבת בלשון נקבה משום שאני לא מאמינה שגברים חווים קמצוץ מהשסע הזה, גם אם הם מתפקדים כהורה פעיל, שוויוני. ההבדל הוא בציפיות החברתיות שהפנמנו כנשים מאז שיש לנו מודעות, וזה לא ישתנה לעולם.

אני מאמינה לך שנשאת בעול ההורות הטכני, במשך תקופת הינקות ואחריה. אבל פתרונות טכניים קיימים למכביר. יש הורים שבוחרים לקחת או-פר, להפסיק את עבודת אחד מהם, בדרך כלל האישה, למצוא שלל של עזרים במשפחה ובסביבה, בתשלום או לא – אם הם ברי מזל. אלו עוזרים יפה בטשטוש הקשיים, בעיקר מקלים על האתגר הקטלני לעתים שמצפה לבני הזוג, בשאיפה למצוא איזון בחלוקת העומס. אבל לצערי הטקסט שלך מעיד שאתה חי בבועה שהרבה גברים חיים בה, ולמעשה עוד לא היכרתי אחד שהצליח לעמוד על טיבה של המצוקה האימהית שאותה פירטתי. כשאתה מתייחס לקושי האימהי כאי הבנה של תפקידן המובנה בעיניך, כשאתה מתייג אותו כעול טכני, שבו ההקרבה היא פיסית בעיקרה, אתה מסייע להמשך התעמולה השקרית, לגבי מחיר האמהות, ממשיך לעזור לחברות שלי לשקר לי ולכמותי.

 

עוד
פוסטים