החופש עם ארנק, פלא שמשעמם כל כך?

Date

למה כל כך קשה להיות עם ילד/ים זמן ממושך, נגיד יותר משעה וחצי?
עזבו את הקיץ הקטלני עם החום הכבשני, הניחו רגע להדי המלחמה (אפילו שהם כנראה לא יניחו לכם בקרוב), זה לא רק כל אלו וזה שאני מתחילה את החודש התשיעי (כבד! תודה רבה באמת). החופש הגדול בגרסתו הנדיבה, שבועיים וחצי בין המצרים של הקייטנה ופתיחת הגן העירוני, בא להתארח בחיים שלנו. רק שבועיים וחצי, זה אפילו פחות ממה שחלקנו אירחו תושבים מקו האש, אבל כשחיים אותם "מיום ליום", לפעמים זה נראה כמו מדבר אינסופי של זמן, חלקו צחיח ומצמיא לחופש עד דמעות. הלשון בחוץ, אם תהיתם, שלי, אבל לא רק. "מהיום אני אמא במשרה מלאה – איפה קבוצת התמיכה?" שואלת אחת המשתתפות באחד מפורומי ההורים ברשת, ורבות אחריה מהנהנות בהשתתפות. גם אני.

יש משהו משפיל בהודאה הזו של הקושי להיות עם ילדך האהוב במשך שעות, כי הרי ביום יום השגרתי, בואו נודה בזה, זמן הנטו שלנו איתם מכווץ כל כך, שלפעמים הכימות שלו לדקות נטו הופך את הקרביים מאשמה. פעם עשינו סקר קטן בקרב חברות עובדות, אצל רובינו זמן הנטו עם הילדים עמד על כארבע שעות, לא כולל זמן טלוויזיה. ועל של האבות, הס מלחשב, זה מביא מריבות וכאבי בטן, ובכלל, ידוע שזמן אבא הוא זמן איכות, כאילו יש ברירה. עם אמא זה הג'יפה של השגרה, המאבקים הקטנים שיש בטקסים השגרתיים, העייפות אחרי יום גן שלו ויום עבודה שלי, הכעסים המיותרים, הגבולות הנפרצים, ה"אל תאכל את הזבל הזה" ו"אל תתחצף", ו"תכבה את הטלוויזיה כבר", ועוד ועוד.

השפע כחומת ניכור. זה מעליב, מעליב את האגו האימהי, האנושי, האין אונים הזה, ואני חושבת שמרוב אפשרויות, מרוב שפע, מרוב שהתרגלנו לרכך את הקושי באיזה חוג העשרה מפתח אונות/ צעצוע מרתק לשתי דקות/גרניטה קפואה/ג'ימבורי חדש שפתחו לא רחוב מהבית, אנחנו חסרים את המיומנות הפשוטה של סתם להיות יחד, בלי לעשות כלום, בלי להפעיל, בלי לצרוך, בלי למצוא את הפטנט הבא להעביר את הזמן, אם אפשר עם קפה קר ועוגיה קטנה בצד. ואם בחוגי העשרה עסקינן, קראתי השבוע כתבה על משפחות בנות 4 ילדים ויותר, שמייחצנות בהתלהבות את המודל הזה. ויש להם פטנט מופלא ויקר לשרוד את הקונספט, מסתבר, ""מתוקף זה שאנחנו לא נמצאים הרבה בבית, קיבלנו החלטה שלכל אחד מהילדים יהיו ארבעה חוגים", אומרים גילי וליאב אריאב, הורים לחמישה ילדים (הוא טייס באל על והיא בעלת משרד יחסי ציבור). "רק על החוגים אנחנו מוציאים יותר מ-3,000 שקל בחודש".

חוגים לילד זו משרה מלאה. טוב שאפשר לסדר לילדים עבודה משל עצמם. שווה כל גרוש. ומעבר לסרקאזם המתבקש, מה יוצא לנו מזה בסופו של יום? החיים הפכו נוחים, נוחים מידי. אבל זו נוחות שמביאה איתה אי נוחות גדולה כשהפתרונות הקלים נגמרים, ריקנות שהיא כמו שהבן שלי שואל לעתים קרובות "אז מה עכשיו"? (הרגע חזרנו מעוד הצגה/פעילות/משחקיה).

וזה לא רק עוד קיטור על עידן הצריכה הקפיטליסטי הנדוש, שימו לב איך הכל, כל צורך בחיים שלנו, נעשה מיידי, זמין, נוח. מלהזמין מצרכים מהסופר בכמה קליקים באינטרנט (נניח), ועד המהירות השערורייתית שבה ברגע של שעמום, עוד אחד, אני רוכשת מנוי לאתר הופ. קליק, ניצלתי, לפחות לחצי שעה.
שפע השירותים שהפכו למיידים וזמינים עד הבית, מרגילים אותי לחשוב באופן של פתרונות אינסטנט, לא חשוב המחיר. ומחיר זה פקטור משמעותי, לא רק מבחינת האוברדרפט. זה גם המחיר של בני האדם שאנחנו יוצרים במו ידינו (וארנקנו) בבית. הם מתרגלים שאמא או אבא או שניהם הם ספקי בידור סביב השעון, ספקי פתרונות מרגשים שכל פעם הסף שלהם עולה, לתעסוקה, קולינריה, ובידור. הסיפוקים המיידיים שהתרגלנו להפיק בכל תחום, לא רק פוגמים ביכולת שלהם לגלות את המצרך הנדיר סבלנות, ערך כל כך חשוב בקיום כאן, אלא משמשים מעין חומה חוצצת בינינו לבינם, כזו שמפריעה לאינטימיות אמיתית ויוצרת ניכור. פלא שמשעמם כל כך?
רק רגע, זה אינו מניפסט ניו אייג'י לסגפנות ולחיים טהורים מקניות. אורח החיים החדש על אינספור הפיתויים מקלי החיים בו, נטמע כבר בקודים שלנו, לא נהפוך פתאום לאנשי זן המסתפקים במנטרות לא משכנעות. 'אנחנו הרי עובדים קשה בשביל הפינוקים האלו, לא? אז מגיע לנו לפחות את זה' אני שומעת את כולם, כולל אותי, חושבים. אבל לא תמיד צריך לעבוד קשה כל כך. זה לא תמיד באמת עבודה, להיות הורה שלהם, לא צריך לחפש את הציון המזהיר וההכרה בהורות המצטיינת שלנו גם כאן, תשאירו את זה לג'ונגל בחוץ. איך מיישמים? אני עובדת על זה.

לכאורה יש בחופש הזה אינספור אפשרויות יצירתיות לבילוי משותף, השוק הזה מציע עשרות פעילויות, זה הזמן למפיקי האירועים והפעילויות לגרף את ההון הגדול, מהורים כמונו, שאין להם בארסנל מלאי יומי של רעיונות מקוריים; כבר היינו ב"עולם הקרקס" במוזיאון ארץ ישראל (נחמד), הלכנו אינסוף פעמים לבריכה ולים, שלא לדבר על כל הפארקים המהבילים באזור, ראינו שתי הצגות, היינו במוזיאון תל אביב וגם במוזיאון המדע בי-ם (האחרון מעולה), ועשרות ציורים, עבודות דבק ויצירה שנערמו בצד ומתישהו נצטרך למיין ולזרוק, ויש לנו את הבייביסיטר הכי טובה שהייתה לנו או לחברות שלי, אבל כל אלו נכנסים לכמה שעות בשבוע, מה עם האחרות?

 

 

 

עוד
פוסטים