מקולקלת (בהמשך לרוני גלבפיש)

Date

בהמשך לסדרה המעניינת שהתחילה לאחרונה רוני גלבפיש חברתי בבלוג, על דימוי הגוף שלנו, אמהות ובנות.

מה, את לא אוהבת את הגוף שלך עכשיו? שאלה אותי "עוגיה" בפורום הקבוע, "את לא חושבת שעכשיו את הכי יפה בעולם? אני, כל הבעיות שהיו לי עם הגוף שלי, נפתרו בשניה כשעמדתי מול המראה עם בטן של חודש שמיני. פשוט עמדתי והתפעלתי מעצמי".

ופתאום נזכרתי במשפט ההרסני שאמר לי פעם האקס המיתולוגי, "אין דבר כזה אשה רזה מידי". הייתי אז במידה 38, לבשתי בגדים ששוכנים בארון אחסון למעלה, ולעולם לא אלבש שוב, היתקלות בהם גורמת לי להשתומם. והמשפט נשאר במערכת. הבחורה הבאה שלו, אגב, הייתה שדופה ממני, אני מהמרת שלפחות בשתי מידות פחות.

השכונה שאני גרה בה זרועה למכביר בשלטי חוצות של רשת סטודיו C. הם מחליפים את הדוגמנית התורנית שלהם כל חודשיים בערך, ועכשיו זו נטע, שמצהירה בגאווה שהיא אחרי שתי לידות ובמידה 36. לא יאומן, מתפעלות ממנה המילים בשלט. גם אני. נטע היא עוד אבטיפוס כמו קודמותיה בתפקיד השלט, שלט התוכחה הקורא אותך לסדר. גם היא בעלת עור בהיר, מראה מטופח, לבושה בג'ינס צמוד, ויש לה מבט של שפחת קניונים וחיים טובים. הצליח לה עם סטודיו C. לי הרבה פחות, התעמלתי שם בזמנו כמה חודשים ונשרתי, משמעת עצמית מביאה אותך למידה 36 כנראה, ולתפקיד האישה הרזה מספיק בעיני המתבוננים. לי אין מספיק ממנה, ולכן אני הנעקצת, המבוקרת, ורוב הזמן אני מפנימה את הביקורת, מזמינה אותה, ואפילו קצת מעריצה אותה.

גם ס', חברתי הטובה נשרה מסטודיו C, קצת אחרי שמדריכה אחת אמרה לנתינות האומללות, עוד מאמץ קטן ואתן נכנסות לג'ינס מידה 34. ועל הגוף שלה עוד לא התרגשה טראומת ההריון. אבל גם היא בנדרסות תחת ההערות הקטנות של אמא שלה, תחת מבט אקראי ביקורתי שמועך את הוויתה, ומנסה להסתיר את ההאשמה בנימוס אלמנטרי (בניגוד לאמא שלה).
רק בהריון הזה אני מפנימה, בעצב גדול, שלעולם לא אחזור לגוף שהיה לי לפני ההריון הראשון, שהאשליה ההיא, קצת מאמץ ואני שוב שם, התרוקנה מאוויר. הבגד ההוא לעולם לא יתאים לי שוב, ואני אמשיך להביט בנשים כמוה וחומצת התבוסה תמשיך לצרוב אותי.

 

 

 

אני רואה את הגוף שלי בחודשים האחרונים כמשאית ענקית. תכולתה היא הדבר הכי יקר לי בעולם, אני סופרת את פעימותיה בחרדה גדולה, ועוד מעט אני אפגום בגוף הזה בפעם השניה, עם סכין המנתחים, כדי להוציא משם את ביתי אותה אני משתוקקת לפגוש, בריאה וללא סיכונים. היחס האינסטרומנטלי הזה הוא חלק מעיוות כולל שנגע כוירוס במערכת הדימוי העצמי שלי, קשה לי להניח את האצבע מתי זה קרה בדיוק, כי היחס שלי לאוכל היה תמיד יחס שמעבר לשובע, יחס של תשוקה וחושניות, אבל עד ההריון הייתי כמעט כל חיי אדם רזה מלבד תאונה אחת שהתנחלה בחיי ביחד עם נישואים כושלים למשך תקופה לא ארוכה.

בתחילת ההריון היה לי קושי לעכל ש'זה' חלק מהגוף שלי, המשא הזה, דמיינתי שזה מתקיים מחוץ לי, וכשהתחלתי להרגיש אותה, והיא מורגשת חזק, הפכתי בעיני עצמי לאינקובטור מהלך. מה לזה ולמיניות? ולמה שהוא יראה את זה אחרת?

כי בסופו של דכדוך, המבט שלי על עצמי הוא מבט גברי, ספוג בעשרות קולות של שופטים אומללים, מנוכרים לי באותה מידה שאני להם, ואין בו דבר עם היכרות אינטימית באמת של הגוף הזה, אלא רק כפנטזיה משועתקת, כאידיאה שהלכה וקלקלה את עצמה בשנים האלו. ואני רוצה להיפטר מהמבט החיצוני המשפיל אבל כבר צרבתי אותו בתודעתי. נדמה לי שמאוחר מידי. אני מקווה שבשבילה לא.

עוד
פוסטים