"הדם שלי שחור כמו החיים שלי"

Date

הוילון עם הקונוסים הכחולים התובעניים השמיע אוושה קלה ומצמררת. באמצע הלילה, לאורן הבהיר והאטום של ההלוגנים שהבליח פנימה מהפרוזדור, היא חלפה על פניי. צדודית של אישה גדולה בטן הריון ענקית, ועין חבולה, כמעט מנופצת, וגם צלקת לאורך לחי ימין. היא פנתה למיטה מספר שלוש בחדר, ולא אמרה דבר.
"הייתי שוטפת ת'בית, והחלקתי, באתי להגן על הבטן ונתקלתי במעקה. רציתי להגן על הבטן אז חטפתי בפנים. ראית מה זה? פשוט אני לא משתלטת על עצמי" היא אמרה לרופא המחלקה בביקור בוקר, זה ששאל אותה.
"למה הכוונה"
"חולשה, יש לי חולשה ברגליים".
איפה הבעל, חבר, שואל הרופא בקול ספקני, על גבול האירוניה.
"אין", היא עונה קצרות, "אני לבד".
אז מה בדיוק קרה, איך קיבלת את הפנס הזה, אני לא מצליח להבין אותך.
"אמרתי לך, שטפתי את הבית, ונפלתי. ניסיתי להגן על הבטן, וקיבלתי אותו בפנים, המעקה. נפלתי ככה", היא אומרת מעבר לוילון המפריד, בום, פיצץ אותי. נכנס לי בעין".

מה את מספרת לנו פה סיפורים, תגידי? הוא שואל אותה, קולו כבר ספוג אירוניה לגלגנית.
"למה סיפורים", היא מתגוננת, קולה על סף גיחוך משום מה, כאילו היא מבינה בדיחה ותכף תצחק ביחד איתו. "אני אומרת לך באמת מה שקרה לי, שטפתי את הבית, מה אני אעשה, הייתי חייבת לשטוף אותו".
את יודעת מי האבא?
היא נאנחת. "אין קשר עם האבא. יש… " ואז היא משתתקת.
"הדם שלי שחור כמו החיים שלי". היא אומרת לאחות שבאה לשאוב לנו את הדגימה היומית. "ראית מה זה?"
למה את מדברת ככה, נדהמת האחות. למה?
בתור להדמיה היא פותחת בשיחה. "שמעתי שכאב לך בלילה, מסכנה. שמעתי אותך, נאנחת".
אני מביטה בה, שאלה שמסרבת להיפלט החוצה מחכה למעלית בגרון שלי, ועין אחת על גיליון דה מרקר היומי, המלצות השקעות למניות חמות. ועמנואל הלפרין אומר על מסך הטלוויזיה שמונף מעלינו: "האכזיסטנציאליזם"!

עוד
פוסטים