העתיד יעונן חלקית (על עמית שהם)

Date

פעם מזמן עליתי על אוטובוס לרחוב שוקן ועל אחד המושבים ישב עמית שוהם. אי אפשר לומר שזה לא היה משונה, לראות דווקא אותו באוטובוס האפרורי. כשפחת מקומונים בשעתו (העיר) הכרתי את הנסיך הפיטר-פני של "חדשות" בעיקר דרך המסיבות שערך עם גיא אסיף במועדון שמת מזמן, אליזבת, ביפו. לסדרת המסיבות הזו, אגב, הם קראו בשנינות נבואית "העתיד יעונן חלקית", ובהקשר של השיחה הקצרה שניהלנו באוטובוס וחיוו כיום, הכותרת הזו קצת אירונית.
זה היה זמן קצר אחרי שהתגרשתי, בדיוק עשיתי את הדרך חזרה מגבעתיים המנומנמת לדירה שכורה באזור קרליבך, ומכל השיחה אני זוכרת משפט אחד, בניסוח לא מדויק: "כשאנשים עוברים לפרוור, זה הרגע שבו אתה יודע שהם מתחילים למות" הוא אמר, והצחיק אותי בדרך המרירה והמושחזת שלו. שוהם גר היום בהוד השרון, נשוי מחדש ואב לשתיים, והוא מצייר באופן וירטואוזי את חיי הפרוור הסולידי הוד השרון בסדרת המאמרים המפעימים שלו, שרק כביכול עוסקים בבגדים, ובעצם מדובר בפרוזה עילאית שהכריכה שלה ("גלריה") לא פוגמת בשיפוטה הספרותי. אבל שניה לפני שאתם חושבים שאני ניים דרופרית פתאטית שמגייסת את הוד גאונותו לבלוג הצולע הזה אני אנמק למה נטפלתי אליו. המאמר שלו מהיום, "סיפור הפרוורים",  הסעיר את רוחי במיוחד.

שוהם מתלונן שאנשי הפרוור לא טורחים לעדן ולייחד את המרחב הציבורי שבו באמצעות אמירה אישית בלבושם. הוא מלין כי ההוויה המשפחתית הפרוורית דואגת יותר לקרמיקה, לגינה ולרכש המוטורי, כמושאי אמביציה במונחי אסתטיקה וחדשנות אליבא דה פרווריסטים, וקובל על הזנחת ה"הופעה", על המתח האירוטי והדרמטי שהיא מכילה במטרופולין.הוא מספק מספר סיבות לאבחנה הלא לגמרי חדשה הזו, אבל מזניח את האחרות וכנראה בצדק, משום שזה קצת טרחני, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה, כרגיל.
1.
קחו דוגמה, סיפור שהיה באמת. אמא לשני ילדים שחיה בפרוור צמוד לתל אביב רוצה לשדרג את המלתחה שלה. היא מאסה בקניונים הקרובים לביתה עם רשתות הפאסט פוד הקבועות של האופנה – קסטרו שכבר מזמן לא בליסט שלה, הוניגמן שיצאו משם לפני כשנתיים אחרי שעברו כמו גולף לעצב בגדים למורות, וגם זארה, שהבגדים שלהם באים עם תמרור עצור לנשים שעברו את גיל 35.
האמא מזמינה שמרטפית, ויוצאת בשש בערב , רעבה, מוטרדת מאיך הילדים ינהגו בשמרטפית ולהפך, ובעיקר מובסת על ידי עייפות רצחנית, לסיבוב "רוצה להרגיש כמו פעם" בצפון דיזינגוף.
יש לה שעתיים, אולי היא תספיק לשתות קפה אחד ולבלוע טוסט בדרך להשכבה, ולעוד לילה של השכמות לא סקסיות. בדרך לשם, בנמיר, משתרך פקק לא ברור, היא יודעת שאם הוא לא ישתחרר, זה עוד ערב אבוד, אז היא חותכת דרך שיכון ל'. צפון דיזינגוף והרחובות הסמוכים מתפקעים מצחוק, רועדים ממש, מהציפייה שלה למצוא שם חניה, אפילו חניונת, אפילו בחניון, משהו? כן בטח. כשגרה בעיר ולא היה לה אפילו רישיון זה היה כמו היום לקום בבוקר ולהסיע את הגדול לגן, לעשות את זה מתוך שינה. השעה כבר שבע וחלון הזמן אוזל. היא מוצאת שסע חניה בחניון בזל ורצה לתור אחר פיסת אריג שתצדיק את המסע. מובן מאליו שהחנויות כולן עמדו לפני סגירה, מה זה פה, פאוור סנטר ? קניון בראשון שהחנויות פתוחות בו עד עשר? הצחקתי את המוכרות האנטיפתיות.
אז שתיתי הפוך אחד עם עוגת 100% שוקולד בקפה lulu, ונסעתי חזרה לקרמיקה הירוקה שלי. בחניה הפרטית שהוקצבה בחניון הבניין אני שומעת את הגדול צועק לי מהחלון, "אמא, חיכיתי לך", ואני שוב יודעת שמה שהיה היה, ויש תבוסות שמוטב לעשות איתן שלום.
2.
אותה אמא משוטטת בקניון הכי גדול ושווה בעולם באמצע הלילה, מסמנת פריטים, במסע וירטואלי לחיים מקבילים. בשביל מי? לאיזו מטרה? קודם תכבסי את הפליטות של הקטנה מהג'קט האדום של נעמה בצלאל, בחייך.

3.

מחר, מחר, אני אלבש ג'ינס דיזל שעולה 1500 שח, עליונית של אן דמולמוסטר, ואפציץ איתו בגינה הציבורית עם הגדול. יהיה אקשן.

עוד
פוסטים