אמא (סיפור קצרצר)

Date

לוקח לה שישה צלצולים עד שהיא עונה. בטח כועסת. כבר חודש לא התקשרתי אליה, בכל פעם שחשבתי לעשות זאת, דמיינתי את ה"הלו" המסכן שלה, את השמחה המסלידה והתקווה המכבידה שאני מעוררת בה בכל טלפון וויתרתי.

 לבסוף היא פולטת את ה'הלו' הכי מאומץ בכוח להישמע כאילו לא שיוועה לטלפון הזה, כאילו לא שכבה שם, על ספת הלבד החומה המתפוררת, לופתת בציפורניים את הסלולארי הישן שפעם הבאתי לה, ומתלוננת עלי במרירותה השחורה.
"מה שלומך אמא"?
"אני בסדר, אני בסדר גמור. אני ממש בסדר. אני מסתדרת".
"יופי".
אחר כך משתתקת, אינה מוסיפה דבר אבל הכעס הכבוש מדבר בשבילה מעבר לקו. מציף את הרשת הסלולארית כולה.
"מצטערת שלא התקשרתי, הייתי ממש עסוקה, התינוקת, לא נותנת לי רגע מנוחה, וחוץ מזה… אני בתקופה לא כל כך טובה".
"גם אני בתקופה לא טובה" קולה מצליף, תובעני כמו מישהו מורעב נורא שמנסה להפיל חומת ברזל של חנות סגורה.
"באמת? מה קרה?
"אבא שלך ואני… אני החלטתי, קיבלתי החלטה! הוא אמר שהבוס שלו מציע לו חדר, בעסק, עם מיטה, שירותים, מקלחת. כל התנאים. אבא שלך אמר שזה יותר משתלם לו, לראובן, שאבא לא יצטרך לבוא לנוח בצהריים בבית. עכשיו כשהשעות של העבודה ארוכות, אז ככה שהוא יישאר לישון שם, ואני אשמור על הבית. זה הדבר הכי טוב, הכי טוב בשבילנו. גם בשבילי. כי אני מהבית הזה לא יוצאת, מה פתאום? בשום אופן! לעולם לא. זה ביתי, זה מבצרי. אני על המבצר שלי לא מוותרת. את מבינה? את מבינה אותי?"

"כן, בטח". התינוקת ששכבה על הבטן בעגלה סובבה את הראש מצד לצד, וייבבה. כל הלילה היא התפתלה מכאבי תופת. כואבת לה הבטן ואין שום תרופה או מזור לתינוקות בגיל הזה, רק לחכות שזה יעבור.

"ושלא תחשבי שיש לי איזה חבר באופק. ממש לא. זה לא בכיוון שלי בכלל. אני פשוט רוצה לנסות משהו אחר, ומקסימום לא ילך, אבא תמיד יכול לחזור לגור בבית, זה גם הבית שלו, ואני שומרת לו על הבית. הוא תמיד יוכל לחזור לגור בבית הזה, ואני אמשיך לטפל בו. כמה זמן נשאר לו לעבוד? חמש-שש שנים. ארבעים שנה אני מטפלת בו, אני אמשיך לטפל בו גם כשיחזור לבית שלו. אבל עכשיו זה הפתרון הכי טוב בשבילנו, ובשבילי. שלא תחשבי שאנחנו רבים, אנחנו אפילו בתקופה טובה. בכלל לא רבים, פשוט יש לנו ויכוחים שאנחנו לא מצליחים לפשר עליהם. אז ככה הוא יהיה בחדר שלו, ואני כאן, בבית שלי. אני אהיה עסוקה בדברים שלי, תמיד יש לי עיסוקים, אין לי אף פעם זמן לעצמי. אני גם אוהבת להיות לבד. את מבינה אותי? מירי? את מבינה מה שאני אומרת".
"כן, כן, אני מבינה, אני מבינה". התינוקת רועדת בעגלה, התחיל להיות קר מידי, והשמיכה הזו לא תחמם מספיק במזג האוויר הזה. כדאי לקחת אותה מהחור הזה לפני שתהיה חולה. אני מתחילה ללכת בחזרה הביתה, אדליק לה את החימום ואשכב איתה במיטה תחת השמיכה עם ציפת הפלאנל, תשכב על הבטן שלי ותרגיש את החום, ואז הכאב יעבור. הוא יעבור.
"תביני אותי. אני אמרתי לאבא שלך, שאם הוא רוצה לישון שם, אני נשארת בבית שלי. זה המקום שלי, וזה גם הבית שלו, תמיד זה יהיה הבית שלו. כמה שנים נשארו לו לעבוד? הרי הוא כבר לא בקו הבריאות, נכון? אני יודעת שהוא יצליח להחזיק בעבודה עוד כמה שנים, ואחר כך הוא כבר לא ירגיש טוב, זה אבא שלך, את צריכה להבין את זה, הוא כבר לא מה שהיה, אפילו רחוק מזה. יש לו הרבה בעיות עם הלב, עם הכבד והתרופות שהוא לוקח. שתדעי לך מירי, אמא שלך, מתייחסת לאבא שלך מאוד יפה, מבשלת לו, אוכל שהוא אוהב, כמו תמיד. אני בכל אופן ימשיך לעשות לו את האוכל שהוא אוהב. וזהו, חוץ מזה אין חדש".

"תרגישי טוב אמא".
"תרגישי טוב גם את מירי. אני בסדר, אני מסתדרת יפה מאוד".

עוד
פוסטים