"הנה היא באה, תקופה טובה… סוף סוף".

Date

"הנה היא באה… תקופה טובה. סוף סוף". המילים האלו של גלעד כהנא ("כינרת", מתוך האלבום גג), מנגנות לי בדיסק ובתודעה בימים האחרונים. זהו לא שיר אופטימי, הו לא, אבל הפוסט הזה – כן.

הסאב טקסט של השיר המופתי הזה ביקורתי, אירוני ומריר, אבל יש בו תקווה. יש בו היאחזות ביום יום שיביא נחמה; "כולם יושבים במרפסות, שיחות שמחות", נחמה בתקשורת אנושית נטולת מתח ומלחמתיות, שמביאה מזור למועקת הקיום כאן.
השורה האירונית המסיימת כל בית "הכינרת מלאה, הכינרת התמלאה", כאילו הכותב יכול לשאוב מזה עידוד ושמחת חיים, מלגלגת בסרקאזם על הישראליות שמתעודדת מכינרת מלאה, הגם שהיא שורצת חולי וסכנה. השורה הזו מציגה את נפשו התנודתית של כהנא, שיודע כי הבריחה להבלי היום יום השקריים יכולה לשכך רק לזמן קצר, ובכל זאת, היא מציעה שפיות, לפחות למראית עין, מה שאי אפשר לומר על העולם הפנימי המלנכולי שהוא מציג ביצירותיו מאז האלבום הראשון של הג'ירפות.

 

וגם אני, פוגשת אנשים שיכולים להסתיר לי את החושך, יושבת איתם בבתי קפה מוארים, מדברת על היום יום, על הילדים וענייניהם הפעוטים, מחביאה את הדברים הגדולים בתיבות סגורות שמשהו מרשרש בליבן. מתרכזת במשפחה, נוסעת לבית המרקחת להביא תרופות למי שחולה ומאמינה שזה הכל, זה באמת הכל.

לפעמים זה מפיג, אפילו לשעה קלה, את הפסימיות וחוסר התוחלת שגדלים אצלי בנשמה מאז שאני שם. ובימים האחרונים אני חושבת רק על המילים, הנה היא באה, תקופה טובה. וכמו מנטרה, מתחילה להאמין בזה.

 

עוד
פוסטים