סמליות נושכת

Date

בשבוע שעבר, באותם ימים שבהם הרגשתי לחרדתי איך מסך קהה ירד על החלק הטוב במוח שלי, וחוסם את הגישה שלי לחלק שבו מפעפעת הכתיבה, קרס הכונן העיקרי במחשב שלי, שבו אני שומרת את הקבצים, ואי אפשר להציל אותו יותר.

סמליות ארסית.

בלילה שאחרי הקריסה חלמתי: פתאום אני שוב בהריון, ואני מופתעת וחרדה, כי עוד הריון אני לא רוצה. בן זוגי לוקח אותי לבית חולים קפלן/הקירייה, שאינו נחשב מקום טוב ללדת בו. ברור לי שאצטרך לעבור ניתוח קיסרי נוסף, אבל הסביבה במקום והתנאים גורמים לי בעתה. מגיעה רופאה צעירה, גבוהה, עם שיער חום ארוך וחלק, אני לא מצליחה להבין אם היא דומה למישהי אחרת. היא לא מוצאת חן בעיני. אני מרגישה שהיא לא מקצועית מספיק. אני מנסה לבקש מנתח מומחה אך היא משיבה שזה בלתי אפשרי אצלם . אני מטלפנת לאנשים שאני מכירה אבל הם לא מצליחים לעזור לי, אולי אינם רוצים.

אני כבר על הדרגש, היא מודיעה שתיתן לי זריקת הרדמה בראש, במרכז המצח, ואני מתפלצת מאימה. מה פתאום הרדמה בראש? למה בראש ולא בבטן , אני שואלת אותה?

היא מתעקשת, ואני מקבלת את הזריקה.

בחדר שהייתי לא היו וילונות או קירות, ואנשים כל הזמן הסתובבו שם, וראו אותי במצב המשפיל וחסר האונים הזה, שוכבת כבולה על הדרגש, ומחכה לניתוח.

הבטן הלכה והתקשתה, אבל לא סמכתי על הזריקה הזו, חשבתי שודאי ארגיש את הסכין חודרת לתוכה ומשסעת את העור והאיברים הפנימיים. ואז היא חזרה, המנתחת הצעירה, שהתייחסה אלי בזלזול ובלי כל אמפתיה, והחלה לחתוך אותי.

את הסכין לא הרגשתי, אבל את הידיים הבוחשות בפנים, כן (אגב, גם במציאות הרגשתי את הידיים של המנתחים מתבוססות לי בתוך הבטן). ואז לתדהמתי, היא הודיעה לי: "ההריון עוד לא בשל, הוא רק בן חמישה חודשים, צריך להמשיך אותו. אני לא יודעת מי אמר לך שאת צריכה ללדת כבר, אבל התינוק עוד קטן", וסגרה לי את הבטן בחזרה.

 

עוד
פוסטים