פונץ' זו תמיסה נגד שקר

Date

תיאטרון תמונע, 25.1.07

 

וידוי צורב: עד השבוע לא החזקתי באלבום  של פונץ'. יש לי את האלבום של בבליקי, "הגברת עם היהלומים", ואני אוהבת אותו מאוד, אבל אותם לא הכרתי מלבד כמה שירים שהיו ברדיו בשנות התשעים. אני זוכרת איך באמצע שנות התשעים עוזי וייל כתב ב"העיר" מסטרפיס בלתי נשכח על הלהקה הזו, כזה שמצדיק להיכלל בקובץ סיפורים, והבנתי מהפורומים שיש סביבם איזו תופעת פולחן של קהל אדוק אבל לקח לי זמן להגיע. זה מחדל, מחדל טיפשי ומיותר, אבל טוב מאוחר, לא? כן!.

 

מהרגע שהם עלו לבמה, מההברה הראשונה שהשמיע יוסי בבליקי, הבנתי שיש כאן בשבילי עסק לא פשוט, חודרני, מסכל זיוף, חושף שקרים, קורע את מסך קהות החושים של חיי הבורגנות הקטנים שלי. אולי זה מה שהשהה את הההתקרבות, כי "מסוכן להתאהב ככה" כמו ששר פעם ערן צור.

ומשהו בפשטות של בבליקי, בדמות האנדרדוג שהוא מביא בלי גרם אחד של פוזה ו"מגניבות",  עושה את הכיבוש המסוכן הזה לכואב ומענג באותה עת. ואני מאוהבת בו, כמובן.

פונץ' הם תמיסה נגד שקר, הם האנטי תזה האפלה  והמושחזת לדה מרקר, לקניונים, לפוליטיקאים ולבעלי האינטרסים שבוחשים ברשות המיסים, ל"משהו קטן וטוב" שמשינה מוכרת לסלקום ומחללת בכך את נעוריהם ואת שם אחד מהסיפורים של קארבר. קארבר היה צריך לצאת לשתות עם בבליקי, הוא היה מתאהב, גם הוא.

 

נושא : "אני לא נשאר רגוע, לא יכול לשמור על הלב הקרוע"(מוסה נחמיאס)
תאריך : 26/01/07 06:09
מחבר/ת : debaser
בתגובה ל: עוד בס במוניטור, עוד בס – נגה (t.k)
================================================
החיים נראים כרגע כמו סדרת צמתים אינסופית בין בחירות רעות לבחירות רעות עוד יותר. הנה למשל צומת כזה: איך תחזור הביתה ותספר לעצמך או לאחרים מה קרה כאן? כולם מסתכלים עלייך, מצפים שתבריק בשניים-שלושה דימויים ומטאפורות שעברו עליך חיים שלמים בשלוש שעות. אני מסתכל במראה שעל מסך המחשב, והדמות שניבטת ממנו היא לא משהו שהיה גורם לקהל להעיף את הכיסאות והשולחנות, או לקפוץ לגובה עם ידיים מתוחות כמו תינוק שמחפש לגעת באלוהים, לסמן "לך תזדיין" כמו אחרון סולני ההארדקור למישהו שניסה להכניס אותך לשטח העצוב שלו. אבל העולם מתחלק בין אנשים שנועדו להסתכל בעיניים כלות,לבין אלו שהרגישו ולו לרגע אחד את ההשראה בועטת להם בכליות, ומההתקפלות האינטסיבית מכאבים יצאו כל הדמעות על הנייר. ואחרי "השטח העצוב", שבא אחרי סדרת שירים שלקרוא לה "מהממת" יהיה כמו לקרוא ליוסי בבליקי "מוזיקאי"(כלומר צמצום עמוק של משמעות המונח), זה קרה: יוסי שלח אגרופים לשמיים והם לא חזרו לו ישר לתוך הפרצוף. ואני לא יודע מה להגיד על זה

בימים האחרונים אני מנסה לחשוב למה מוזיקה ישראלית, למה בעברית, למה ההליכה הסיזיפית הזו כמעט ערב אחרי ערב בכדי לשמוע אנשים מנסים לגעת ונשמעים כמו שניצל מחומם במיקרו. רובם פשוט לא מצאו מה לעשות אחרי הצבא. כמה מהאומנים שאתם מכירים היום יכולים לכתוב "מה אתה עושה עם לב שבור ילד, כשאין לך אף אחת לשבור את הלב בשבילה?" כמה אומנים באמת אומרים משהו על החיים שלכם, כאן, בפקקים, במיסים, בפרעה הפקות? בשביל מי הייתם מוכנים לצאת למלחמה? מי יכול לגרום לכם להעיף את השולחנות והכיסאות כדי לצרוח על מישהי מבת ים?

יוסי בבליקי הוא הכהן הגדול, שיצא לפני כמה שעות מקודש הקודשים ביום כיפור, דקה לפני שכל העם קורס לתוך מסיבות עיתונאים הזויות וניסוחים משפטיים. והוא לבוש כולו לובן, שופע אדרנלין שפועל על עראק קרח ואהבה. הרגע הגדול ביותר לאומן הוא אותה דקה שבה הוא מרים עיניים למול השד שהוא חשב שלא יוכל לו. בדקה שהוא צריך להחליט אם הוא קופץ ראש לתוך הבריכה הריקה או מוכר את עצמו לפרסומות, אותה דקה שהעם מחכה לפסק הדין של יום כיפור. ובבליקי יוצא, והידיים שלו מונפות באוויר, השירים שלו הם הפסקול של חיי, והעם זוכה לעוד שנה של חיים. וכל מילה שנכתבה כאן לא תוכל להמחיש באמת את החום השורף של ההופעה הזו. ושום דימוי לא יוכל לתאר עד כמה אני אוהב את יוסי בבליקי.

 

(מתוך פורום מוזיקה ישראלית בynet, הבוקר)

 

ודנה, הו, דנה בקר. אישיות בימתית ווקאלית מגוונת, מהפנטת. לרגעים מזכירה את זמרות הסול המקוננות בלוויות שחורות בכנסיות, ברגעים אחרים מעלה בשבריריותה הכריזמטית את מימי פארקר מLOW.   מצליפה בקהל חום, נגישה מצד אחד, עם חיוכיה המאירים, ובלתי מושגת באופן ברור, שייכת לספירה של זמרות גדולות.

 

והגיטרה השו גייזרית הענקית של אלי שאולי, קולגה שלי במשרד כבר המון שנים, ואף פעם לא ידעתי שהוא כזה.

ובועז כהן, קלידי הרגש. וכשדויד פרץ ונדב אזולאי עלו לשיר איתם שני קטעים, משהו גבה בחלל הקטן והצפוף עד כאב הזה לאוטופיה.  כאב פיסי, כי נדחקנו בשולחנות הצד עם כסאות גבוהים שמתאימים לאכלס ילדים עד גיל 4, אולי. אבל זה לא משנה, זה לא באמת משנה.

באחת בלילה נאלצנו לפרוש, להחליף את הבייביסיטר. בעיני זה אירוני שהמציאות המחוספסת והאפורה שלנו התערבה בחוויה הזו וקטעה אותה.

"אני ידעתי ואת ידעת, פשוט לא ידענו איך".

עוד
פוסטים