אמהל'ה, הזמינו אותי למשחק מסוכן

Date

האייקונית וולווט הזמינה אותי בפומבי למשחק חובק בלוגים, ובו צריך לחשוף 5 דברים מטלטלים שאף אחד לא ידע עליך. זה די אירוני כי בימים האחרונים אני מגלגלת בראש פוסט שנושאו בערך "כמה שאתם חושבים שאני חושפת כאן, אני הכי מצנזרת בעולם". כי רק בשבוע שעבר אמרה לי מישהי בגינה, שהיא נכנסה לבלוג והייתה בשוק מהחשיפה שאני מרשה לעצמי לבצע כאן, ואני גיחכתי. זו חשיפה זו? בשבילי הבלוג אמנם החל בפוסטים חושפניים מבחינה נפשית, אבל היום הוא הרבה יותר מחושב, זהיר ומצונזר. וטוב שכך. חשיפה קמיקזית, כמו שעושה לפעמים אבי לן למשל, עושה לי לא טוב בבטן. אני לא מאמינה שהבלוג צריך להביא חוסר יציבות לחיים, ומבחינתי, חשיפה כזו מזמינה חוסר יציבות, פולשנות שמערערת אותי.

אני מעריכה את וולווט על הספורטיביות, והנימוסים הקולגיאלים שלי לא מאפשרים לי לסרב להזמנה פומבית כזו. אז הנה אני קופצת למים באחת ורבע בלילה, אחרי שהתעוררתי פתאום, כי נרדמתי בשמונה עם הילדים. והנה מתעוררת בפנים גם הצנזורית הקטנה ולוחשת לי: "שלא תצטערי אחר כך, כן"?.

 

1. נולדתי וגדלתי במושב עם השם הבלתי אפשרי "בורגתא". זה בעמק חפר. בגיל חמש אמא שלי לקחה אותי בפעם הראשונה (והנדירה גם אחר כך) לתל אביב, לתחנה המרכזית. הביקור הזה הסעיר אותי כל כך, שמבחינתי תל אביב הפכה למושא פנטזיות וערגה מאז. ידעתי שאגיע בסוף. התל אביב הדמיונית שבתוכי החזיקה אותי כשהמושב ותושביו היו המחנק, הקרתנות, הדביקות, השמרנות שהאפילו על ילדותי ובגרותי.

 

2. מגיל מאוד צעיר, אני לא זוכרת איזה, הודעתי להורים שלי ולכל מכריי שלי לא יהיו ילדים לעולם. מזל שלא עמדתי בהצהרה הזו.

 

3. אחד הדברים המוזרים שעשיתי היה לטוס בגיל 24 לניו יורק, לבחור שלא הכרתי (אבל שהיה חבר טוב של חבר קרוב שלי) בעקבות הצעת עבודה יוצאת דופן: הוא חיפש מישהו שיכתוב ספר על חיוו. הוא היה בן שלושים, ועבד בעולם ההשקעות בוול סטריט. ספר לא יצא מזה, אהבה כן. התפוגג אחרי כמה חודשים. באותו ביקור שנמשך חודש ראיינתי באיזו מסיבה עבור מעריב את ג'ון בוביט האידיוט, שאשתו חתכה לו, כנראה בצדק.

 

4. א', האהבה שלי בשש השנים האחרונות, אומר שאני טיפוס של גרופית. הוא צודק. זוכרים את המתוסלמות? בתחילת שנות השמונים הייתי מהאדוקות שבהן. כך הכרתי באותה תקופה את אתי אברמוב, כיום עיתונאית ידיעות, שאיתה התכתבתי באמצעות מעריב לנוער.

 

5. כל כמה חודשים עד שנה אני נשאבת לסיפור מצוקה מזעזע של מישהו או מישהי ששמעתי עליהם (מהעיתון בדרך כלל או מהפורומים), ולא יכולתי לעמוד מנגד, ומגיחה לחייהם כדי לנסות לעזור, לפחות חד פעמית, לפעמים יותר. לפני שלוש שנים נסעתי ברכבת לקריית גת, לבקר אשה שבנק לאומי התעמר בה (היו לה חובות) כך שהיא ניסתה לשלוח יד בנפשה. היא אמא לשני ילדים מתוקים. אספנו לה תרומות מפורום הורים ונסעתי להביא לה אותן. בשנה שעברה זו הייתה אשה מיישוב חרדי שהכניסה את בעלה לכלא אחרי שהיכה והתעלל בה. עכשיו זה מעון לילדי עובדים זרים ברחוב לבנדה בתל אביב. ביום שישי נסענו לשם בפעם השלישית כדי להביא להם טלוויזיה משומשת שהמטפלות בו, שתיים שאחראיות על כ50 פעוטות ביקשו במיוחד. למרבה השמחה גילינו שיומיים קודם הם קיבלו אחת מאב הכנסיה, אבל הן שמחו מאוד, משום שהיו זקוקות לאחת נוספת לחדר התינוקות, כ15 תינוקות שכל היום תקועים בלולים, ולאיש אין זמן לשחק איתם.

 אני מודעת לזה שתרומה חד פעמית או של כמה פעמים אינה משנה חיים, והיא לא יותר מאפיזודה חסרת משמעות בחיים שחורים. אני מקווה שיום אחד יהיה לי את הזמן והמשאבים לעשות את זה למשהו קבוע. ועם זאת, חשיפה קבועה לדברים האלו היא משהו לא קל, בכלל לא.

 

זהו, אני מקווה שלא אתחרט על זה. וולווט,תזמזמי לי אם יצאתי מביכה. גם אתם. תודה.

עוד
פוסטים