מילים מעצבנות: "זה לא אני בחרתי, זה בחר אותי".

Date

כשאין אהוד אשרי (באמת לאן נעלם הכותב הכי אהוב עלי בעיתונות?), אין מנוס מלספק אבחנה אחת בהומאז' לטורו הנהדר. ולא, אני לא נתלית באילנות.

"לא אני בחרתי באוטו, הוא בחר בי. כבר מגיל שנתיים התחלתי לשחק עם אבא שלי על כביש חיפה-תל־אביב במשחק זיהוי מכוניות, ובגיל חמש כבר ידעתי לזהות את הכי נדירות. אני מתה בעיקר על העיצוב של אלפא ספרינט. שמונה שנים יש לי את האוטו הזה, ואני לא מוכנה לזוז ממנו מטר. לפני כן הייתה לי אלפא אחרת, אלא שמישהו עבר באדום ודרס את שתינו יחד‭.”‬ מתוך ויינט.
אני שמחה שהפחד בחר בי כי זה לטובה, בסופו של דבר. ההתמודדות עם הפחד הובילה אותי להבנות ובגלל זה בחרתי לקנח את האלבום בשיר 'כיוון נכון' שהוא אופטימי ומסמל את הכיוון שמצאתי".
הזמרת איריס פרחי.

 

אנא.

אני מבקשת לקרוא בזאת לחדול לאלתר, אבל לאלתר, מכל שימוש בטענה המתיפייפת והנבובה – "אני לא בחרתי בזה, זה בחר אותי".
"לא בחרתי לכתוב ספר, הכתיבה/הדמות/הטקסט בחר אותי".

"לא בחרתי לפתוח בקריירה שניה בגיל חמישים, זה בחר אותי".

"לא בחרתי להפוך לזמרת סתמית נוספת, זה בחר אותי".

מרואיינים יקרים, הג'יבריש הניו אייג'י הזה חוטא ליומרנות שלכם להציג פרסונה אחראית, מודעת לעצמה, ובעיקר אינטיליגנטית. שום "דבר" לא בחר בכם, הרי. אין פה הרי ייעוד אלוהי. לא מדובר פה באיזה מהלך על-טבעי או קוסמי, שבה יצירה מסוימת באמת קיימת שם באיזה יקום מטאפיסי, ומתנפלת עליכם, בלי לאפשר לכם לעשות משהו אחר. לפחד, למכונית, ליצירה, אין רצון משל עצמה. אל שתשליכו עליה את השאיפות הנדושות שלכם, ובכך תנקו את עצמכם מאחריות או ביקורת פוטנציאלית. כי זו, אתם יודעים, בוא תבוא. לטוב ולרע. ואם לטוב, לא הייתם רוצים שאת המחמאות יתנו לייעוד האלוהי ולא לכם, נכון?

אז מספיק עם המיסטיפקציה הבנאלית הזו, וויל יו.

עוד
פוסטים