רונה קינן ויהודית רביץ בחולון

Date

1. אני מאוד אוהבת את רונה קינן. יש זמרים שאני אוהבת לשמוע אותם, אבל אותם עצמם לא, כי הם משדרים לי שהם אנשים בלתי נסבלים, למשל לו ריד. להבדיל, כמובן. למשל יהלי סובול.
לכן שמחתי לקבל אישור לאהבה הזו, כשלא מזמן פגשתי אותה בפורום חי בynet, והיא מילאה את החדר שבו היינו בנוכחות שדיברה אל ליבי. בשפתה העצורה והמהוססת, שאין בה דבר עם העמדת פנים לדעתי, היא מרמזת לי שהיא דווקא גועשת שם בעומק, ולכן אני מבינה איך אפשר לגעוש איתה, באינטימיות אישית או בזו שקיימת כשמקשיבים לה.

היו כמה מבקרים שקבלו על כך שהיא קרה, אפילו קפואה, כתבו. אני חושבת שהיא בהחלט מחושבת, אולי באלבום האחרון מחושבת מידי, אבל היא לגמרי לא קרה. אי אפשר לזייף חום אנושי, כי מרגישים מתחת לעור את המאמץ, ואני מרגישה שיש בה חום כזה, אפילו שאינה זקוקה למחוות פיסיות וורבליות גדולות, ישראליות.

2. אני מאוד אוהבת את הכתיבה של רונה קינן. חושבת שחוץ ממוזיקאית היא כותבת נפלאה.
אלו השורות שמחוללות בי שפטים וניסים. (בין היתר)
את לא יודעת כמה
היא אמרה
כמה אוויר אני צריכה בשביל לנשום
כמה לרוץ כדי לדרוך
באותו המקום (הקול שקורא לי)

אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע.
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום.
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה

והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות
לשבור חומות ולהאיר אותך
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן
בשיר אחר

והכל יקפא…
(מתוך מבול, שאותו כתבה דווקא עם יהלי סובול, אלונה קמחי – שגם אותה אני מאוד אוהבת ככותבת, אבל לא כל כך אהבתי את נוכחותה בחדר בפורום אחר, ומאיה בקר).

ומתוך השיר האדיר הזה, עיניים זרות שאותו כתבה לבד
חושך
לא ראיתי כלום
עיניים זרות עיבדו נתונים
ניסיתי להפוך את עורי
אבל העור שבפנים דמה מדי לשלי
רציתי להדוף את השנים שעומדות בינינו
בלי להבין
שאין כלי נשק בעולם שרק מתוקף אהבתי
יכריע את הזמן

אני לא אפסיק לרצות
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר כי אפשר
ואי אפשר
זה עניין של הישרדות
גם אם תגידי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר

3. אמש הלכנו להופעת הבכורה של רונה קינן, שבה אירחה את יהודית רביץ, יזהר אשדות, ואדם שפלן, במסגרת פסטיבל ימי זמר בחולון.
הכותרת המתאימה להופעה מבחינתי היא "המהפך".
ההופעה נפתחה בכמה שירים מהאלבום החדש, "בתוך אגם קפוא", "המעיין הזוהר", "סיפור מגירה", (לא זוכרת את הסדר). משיר לשיר התחלתי להרגיש שמשהו כאן לא ממריא. מלבד כמה דברים קטנים וטכניים, השירים בוצעו מוזיקלית בצורה טובה, אבל לא מרגשת, נשארתי בחוץ. ניסיתי לחשוב מה קורה פה, חשבתי שאולי העיבודים הרגו אותם, זה מגוחך, אבל הרגשתי לא נעים כלפיה. כשאתה אוהב מישהו אתה רוצה להתמסר למה שהוא כל כך רוצה שתאהב.
כשהגיע השיר הטוב באלבום "עיניים זרות" הייתה לי התרסקות קטנה. תבינו, אני מקשיבה לשיר הזה במכונית, וקשה לי לנהוג קדימה, הצמרמורת, הדמעות. ובהופעה, השיר הזה פשוט איבד כמה קבין של רגש ועוצמה. חשבתי שאני הולכת לסכם את זה כאכזבה.

שתי מילים

ואז עלתה יהודית רביץ. או כמו שאמרה קינן, "חשבתי המון על איך אני הולכת להציג את האורחת הזו, אבל יש לי שתי מילים בשבילכם, יהודית רביץ".
הן פתחו בביצוע משותף של "למחרת" (הירוק היום ירוק מאוד) שכתבה לאה גולדברג. בלי קשר לזה שזה קילר טבעי, הן ביצעו אותו בצורה מחשמלת. אחרי ביצעו עוד שני שירים שאני לא זוכרת, ואז ביצעה רביץ את "מבול", כשהיא מכריזה "שיר שאני פשוט מתה עליו". זה היה ביצוע מונומנטלי, שרביץ הזרימה בו את הכריזמה, הנוכחות הרביצית הזו, והפאתוס המושלם לשיר המשובח הזה. רביץ חזרה גם להדרן, ושתיהן נתנו ביצוע מצמרר ל"פרי גנך", ביצוע שדוקר כל פיסת עור בגוף.

אחר כך עלה יזהר אשדות , והם ביצעו את "הירושימה שלי", "לחיות נכון" ועוד שניים. באופן טבעי אשדות את האנרגיה הרוקאנרולית למשהו אחר, שקשה לי לתת לו שם כרגע, אבל אם שמעתם אותו, אתם מבינים.
כשירד, קינן ביצעה את הכל אחרת, למעשה מהרגע שרביץ עלתה לבמה משהו התעורר בקינן. היא ביצעה אחר כך את רוב השירים הטובים באלבום הקודם, לנשום בספירה לאחור, ומשהו נטען בה, משהו שאני אוהבת, פראי, אפל, חושני. משהו שלא היה קיים בתחילת ההופעה. "זה קיים שם, אבל היא כאילו עוצרת את זה, לא נותנת לזה לצאת, כי זה האופי שלה", אמרה חברתי שקיבלה ליום הולדת את החוויה הזו. אבחנה טובה, אבל היא נכונה לחלק הראשון של המופע. אני שואלת את עצמי אם היא צריכה את הנוכחות הזו של אורחים כדי לצאת החוצה, ולהיות הרוקרית השורטת והנפלאה שהיא .בראיון וידיאו שנתנה לי בYnet היא טענה שהיא פשוט התקדמה ועושה דברים אחרים, שלא מדובר בשיוף קצוות. אבל מבחינתי כצרכנית, אני רוצה להעיף את האסתטיקה המרשימה של השירים באלבום החדש, ולתת לחיה החשופה את הבמה כולה. אתמול היא הייתה שם בחלקו היותר דומיננטי של המופע, וזה היה נפלא.

עוד
פוסטים