חלומות מכוּנפים

Date

שלוש בלילה. זנבות של חלום טרוף התדפקו עדיין על תודעתו, אבל גרונו הלך ונחרך מצמא מציאותי. הוא קם מהמיטה המזיעה, הסדין הסורר נטש את שולי המזרון והקיף את גופו הצנום, וצעד מכנית למטבח. הזנבות הלכו ונמסו בהכרתו כשהוא נעצר לפתע באמצע הסלון והודיע, ספק לעצמו, ספק למי שתבוא פעם: "זה הבית". בחוץ נבחו כלבים, מנועים של אוטובוסים בקו 4 ואפילו קולות האנשים שאין להם מנוחה בעיר נשמעו ככה, נובחים ונושכים.
הוא הרגיש איך הסודה הקרה מתעמתת לו עם הלשון והחיך בצורה המחוספסת והלא מתמסרת שלה. ככה הוא אוהב את זה, בגלל זה הוא לא שותה מים, אין להם שום התנגדות להחליק פנימה, והם אינם משאירים שום חוויה בדרך. תמיד צמא, תמיד. הוא יחזור למיטה וינסה להבין, מה הייתה ההודעה, ממי נמסרה? האמנם זה הבית? על הקיר הייתה התמונה הזו, אדם מביט בנהר, גבו אל המתבונן, על הגדה הנגדית של הנהר הייתה מזוודה. שום גשר לא היה לאורכו, אבל המזוודה הייתה שם. זו תמונה שהוא קנה פעם בטיול לפאריס, באחת החנויות האמנותיות הקטנות ברובע הלטיני. כשחזר לדירה הקטנה עם התמונה העטופה, היא אמרה, זו שנשארה שם, "איטס ורי נייס, סו דיפרנט". אבל זה היה לפני שהוא העמיד פנים כשהיא קמה בבוקר לעבודה, ליטפה את גבו והוא השתדל לחקות נשימות של שש לפנות בוקר. לפני שחזר משם לבית הזה, ולחלומות מכונפים.

הוא ניסה להירדם, הוא רצה לאחוז שוב בקצוות הפנטסטיים של סיפורי תודעת השינה שלו, דוהר באסוציאציות שאין להן מילים, רק פריימים קולנועיים שצלם סכיזופרן צילם מתעופתו בחיים שלו.
הוא פקח את העיניים, ובקצה השמאלי של המיטה החשופה שלו, ישבה עכשיו תנשמת לא גדולה, היא הביטה בו, דרוכה, ואמרה לו "בדידות היא השמיכה שלך".

עוד
פוסטים