תגידי תודה

Date

כבר כמה זמן שלא שמעתי מחלי. אני מתקשרת, זו שעת אחר הצהריים, הילדים ברקע, אי אפשר להאריך. אחרי שסגרנו את העניינים הפורמאלים, היא שואלת אם היא יכולה להגיד לי משהו.

…………………………………………………

בטח. אבל היו שם כמה שניות של פחד קטן. חלי חושבת שאני לא צריכה להגיב לכל אחד שכותב לי כמה יפה אני כותבת. שזה לא נחוץ, והיא אמרה משפט יפה: "זה להכניס נימוסים למקום או אזור, (לא זוכרת במדויק) שנימוס אינו מעניינו בכלל".

חלי קלטה משהו אצלי. אבל מאז שאני כותבת גם  בקפה דה מרקר, וכתבתי שם על הדילמה הזו, האם צריך להגיב לכל אחד שמגיב אצלי בבלוג, אני קצת עובדת בלא להזניח אף מגיב/ה, בגלל התגובות החדות שם.

 

כשיש דיון, אין התלבטות, אבל תגובה פורמאלית מנומסת היא לפעמים עניין של חשבונות. שאף אחד לא יעלב, שלא יפסיק להגיב, שלא תהיה פה דממה. דממה זה נורא.

 

לפעמים התודה האוטומטית נשמעת קצת מלאכותית, כאילו מרדדת את הטקסט עצמו שעליו מגיבים. רוב הזמן, אני כמו כותבים אחרים, מקבלת ממריצים מופלאים מהפידבקים כאן. במיוחד בנושאים שאני כותבת עליהם, ההזדהות, ובעיקר הנימוקים ללמה אהבתם את הטקסט, ממלאים אותי לאיזה יומיים לפחות, אם לא יותר (ככה זה אגו של כותבים).

אבל היי, אני כמו אשה שמגלה למאהב שלה שהוא גורם לה לרחף. בואו נפסיק עם זה.

המקום הזה מאוד שונה מקפה דה-מרקר, אני יודעת. חשוב לי לדעת מה אתם חושבים. (מצטערת שאין קישור לפוסט הספציפי, פשוט לא הצלחתי לאתר אותו).

עוד
פוסטים