מועקת החגים וקדושת המשפחה

Date

הידד, הכלבה הותיקה והטובה, שיגרה, חוזרת מחר, נדמה לי שאני שומעת שאגת רווחה קולקטיבית מאלפי בתי אב ואם בישראל. בעצם לא כל כך נדמה לי, אני חיה אותה ושומעת מסביבי.
היום אחר הצהריים נטשנו את משמרתנו והפקדנו את הילדים בידי ס' השמרטפית הקבועה שהסכימה להגיע באופן מיוחד. אולי היא שמעה בקולי תחינה סמויה ונואשת, סביר שהיא צריכה כסף לא פחות. עסק משתלם לשני הצדדים, יותר עבורנו למען האמת. באמצע היום ידענו שהגענו לנקודה שמאני איז א נון אישיו בהקשר זה.

ארבעת הימים הארוכים ארוכים האלו הביאו אותנו לקו הסיום הזה בלי טיפה אחת של אוויר. ואין ממנו בAM/PM בינתיים למרות שזה עסק מצויין להורים ברחבי הגלובוס.
בתוך הריטואל הקבוע של חיי השיגרה שלנו, כשיש גן ומשפחתון, עבודה, ואינספור הסחות דעת, יש בחגים האלו געש וולקני שלוחץ על בלוטות ההתפרקות. הוא מורכב מהסיטואציה הבלתי אפשרית שבה אין הנחות, אין בריחות, וקשה מאוד לייצר זמן אוויר, כלומר זמן שבו אתה לא חייב משהו למכונה המשפחתית הזו, אלא יכול פשוט לבהות, להתנתק, לנוח במובן הדממת המערכת.

 

יש משהו עקום בכך שהציפייה החברתית והמשפחתית היא שבחגים "נהיה ביחד", עם המשפחה הגרעינית והמורחבת, אבל אין שום קידוש של הזכות האנושית להיות לבד, ואיש לא מעלה אותה על נס כשאתה בעל משפחה . אלו התובעים זאת לעצמם זוכים לקיתונות של תלונות על היותם "אנוכיים, ילדותיים", וכדומה, כי בתוך המכניזם הזה של חגים ומשפחות יש מעגל חובות בלתי נגמר. חלקו אובייקטיבי, חלקו שייך למאזן אימה וחשבונות, איך תגיב הסביבה כשלא נגיע לX, ניעדר ממפגש כזה או אחר, או לא ניקח את הילדים לעוד פעילות מתישה וחסרת ערך, העיקר שבילינו ביחד.
כל מי שיספר לכם שהכי כיף לו בחגים עם המשפחה, ואין שום ייאוש בעולם הזה בכלל, תחפשו לו את החידלון באישונים.
אני רוצה, איפוא, לזמן לכס הזוכים במירוץ האולימפי הזה של חיי המשפחה, דווקא את אלו שחומקים בסתר או באסרטיביות לתוך עצמם, ולא כדי ללכת לשעה למכון כושר או לשופינג. דווקא כדי להקדיש את השעתיים שלוש האלו להרהורים ללא מטרה, לשוטטות ללא תועלת או שורה תחתונה. לא כדי לשרת שוב את המכונה הקפיטליסטית צרכנית, אלא כדי להרגיש חי, בלי שום דבר שתלוי בזה. אני מאמינה שרק ככה אפשר להזין בחזרה את האינטראקציות הזוגיות והמשפחתיות שלך, בהנחה שאת/ה עדיין נמצא שם, כמובן. יש רבים שבוחרים להתחבא דווקא בחיק המשפחה מהנוכח/ת הזה שאצלם, ולכן הם מתים על החגים, וכמה שיותר רעש לבן, כך זה פחות מבהיל.
יש חלק בספר הילדים הפנטסטי של עוזי וייל "מקס הילד הלוחם" חלק שאני אוהבת במיוחד. "אמא הולכת לישון לבד, ואבא נשאר ומעביר ערוצים. בסוף הוא מוצא סרט שפעם מאד מאד אהב, כשהיה ילד. דמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר כמה אהב את הסרט הזה, והוא נשכב על הספה לראות אותו, ואחרי כמה דקות הוא נרדם".

קדמה לכך סצינה קצרה בה אבא ואמא "מעבירים ערוצים בשלט, והכל משעמם. הם כל כך עייפים שאין להם חשק לדבר יותר אחד עם השני".
הריאליזם המבהיל הזו חותך בתחושה המוכרת שהוא מעביר. מאוחר יותר בספר מקס הילד "שולף חרב לייזר דו-צדדית" ומשסף את "שד השתיקות", וישמיד את מפלצת העצבות הסגולה שעמדה לאמא שלו מעל למיטה, ויצטרף אליה, לשנת הלילה שתהפוך לרגועה יותר, כמובן.
אני מנסה לומר שאני רוצה זה לשסף את השדים שלי ושלנו בעצמי, ולא להפיל על הילד שלי את המלאכה הכבדה הזו. בשביל זה צריך זמן והתפנות טכנית ורגשית, וגם כסף, לשלם לס'.

 

וידיאו:   If you tolerate this – Manic Street preachers

עוד
פוסטים