"האמהות עדיין נושאות בנטל" – אבל במשפט הן יפסידו

Date

מאמר חשוב ומקומם של תמר רותם במוסף חלק ב' של הארץ, היום: "כל מי שעובר בצהרי היום ליד בתי ספר וגני ילדים, או ליד גנים ציבוריים ומתנ"סים אחר הצהריים אולי הבחין מי פוקד את המקומות הללו: מלוא העין אמהות. אצות רצות מהעבודה לפני ארבע, חסרות נשימה, כדי להספיק לאסוף את הילדים מהגן; פורקות ילדים מכיסאות רכב, מיישרות בהינף יד את העגלה לתינוק, מכניסות את הגדול לחוג, רצות לרופא עם האמצעית. ובערב, באסיפות ההורים, הן שוב בנוכחות מלאה.

והאבות, מה? בים, ביבשה או באוויר – רק לא בבית. בישיבות הנהלה, במשמרות בבית חולים, בחו"ל. עוד שעה קלה יגיעו. והשעה מתארכת. לעת ערב יופיעו בדלת, אורחים רצויים. רגע יחבקו ילד בגעגוע, ובמשנהו יישבו לצפות בחדשות בטלוויזיה.

מן הסתם אני גורמת עוול לכמה אבות שטורחים סביב ילדיהם כתרנגולת סביב אפרוחיה. אבל צר לי לבשר לכם שאתם בטלים בשישים. זן נדיר. הלוואי שירבו כמותכם.

המציאות שבה האמהות בישראל נושאות כמעט בלעדית בנטל הטיפול בילדים, הופכת את המלצתה הצפויה של ועדת שניט – לבטל את החוק המקנה אוטומטית לאמהות במקרי גירושים משמורת על ילדים עד גיל שש (חזקת הגיל הרך) – למקוממת ביותר.

השאיפה לחולל מהפכה בהסדרי המשמורת – ולשנות חוק שקיים כבר 45 שנה – נובעת מהקסם שמהלכת אופנת השוויון בין המגדרים, אופנה שיש לה ניחוח של מדינות נאורות ומתקדמות, על התומכים בשינוי. יש גם כאן כניעה ללחץ של ארגוני גברים אזוטריים.

המצדדים בביטול הסעיף טוענים שמודל המשפחה הקלסי, שבו האב מפרנס והאם בבית, עבר מן העולם, ולכן יש לקבוע משמורת משותפת של שני ההורים במקרה של גירושים. אלא שהמודל המסורתי עדיין שולט בכיפה – בוודאי בישראל. ב-50 השנים האחרונות אמנם עלה שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה, עם זאת ב-2005 עמד שיעור ההשתתפות של נשים יהודיות על 56% לעומת כ-70% מהגברים. שיעור הנשים העובדות במשרות חלקיות בישראל כפול משיעור הגברים.

ההנחה הדומיננטית היום, ולפיה התפישה שהנשים הן האחראיות הבלעדיות לטיפול בילדים היא חלק מהמיתוסים הפטריארכליים שיש לשנותם – מעידה על השתלטותה של רטוריקה משפטית המייצרת שיח שוויוני מנותק מהמציאות. כאשר השיח בדבר ייחודו של הקשר בין האם לילד בשנים הראשונות הוחלף בשיח על הורות – מה הפלא שרוצים לבטל את היתרון המשפטי המגיע לאמהות בזכות? "

 

המשך קריאה

 

כדי לא לפגוע בזכויות היוצרים של "הארץ" העתקתי רק חלק מהמאמר. הנקודה החשובה ביותר נמצאת בסופו: ביטול החוק הקיים (המקנה משמורת אוטומטית לאם עד גיל שש) ישמש חלק מהגברים במאבקי גירושין כדי ללחוץ כספית על האמהות לויתורים והתפשרויות, ויביא אותן לשקול אם כדאי בכלל להתגרש, גם במחיר של חיי אומללות ודחק נפשי. כשהאלטרנטיבה היא עוני, ואנחנו יודעים מה המשמעות של עוני בישראל כיום, מה לדעתכן הן יבחרו? מדובר כמובן על אמהות שאינן משתכרות די כדי לפרנס ילדים בכוחות עצמן. כלומר -רובינו.

 

אני מסכימה עם רותם שקובעת שגברים רבים – בהחלט לא כולם – לא בהכרח רוצים במשמורת המשותפת אלא כאמצעי לחץ על האם לוותר. שימו לב לפסקה בהמשך המאמר "הגברים הם אלה הנרתעים מהמטלות הכרוכות בהורות ומעדיפים את עבודתם. זו הסיבה לכך שיותר מ-90% מהסדרי המשמורת ניתנים כיום לאם בהסכמה, גם כשהילדים עברו את גיל שש. הנשים, הנאלצות ללהטט בין התפתחות מקצועית ואישית לבין הטיפול בילדים, בהחלט היו רוצות להקל על עצמן. אבל בו בזמן הן אינן תופשות את עצמן כקורבן, כי אימהות אינטנסיווית היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלהן. הטיעון שהן מרחיקות את האבות מהילדים – מגוחך. ברוב המקרים הן מתוסכלות מההתחמקות המופגנת של בני זוגן מטיפול בילדים". 

במקרים רבים שאני רואה סביבי, זו המציאות העגומה, אבל בהחלט קיימים גם גברים אחרים שמשתתפים בעול בצורה כמעט שווה, אם כי אני מקבלת את העקיצה של רותם, הם בטלים בשישים. מסקנות ועדת שניט הן דגל אדום לכל הנשים הנשואות באשר הן, מכל מעמד כלכלי, והן חייבות להתגייס הפעם להילחם נגד קבלתן במערכת המשפט, גם במחיר של כמה שעות פחות עם הילדים.
 

עוד
פוסטים